top of page

מה יש לדיוקן עצמי לומר על מעשה ההתבוננות

מאת: עומר אנדר



 

מה יש לדיוקן עצמי לומר על מעשה ההתבוננות


לוסיאן פרויד, אחד מהציירים הגדולים של המאה העשרים, מוכר בעיקר בזכות הפורטרטים שלו, חלקם הגדול בעירום. הוא ידוע כמי שהתבונן בכל חלק בגוף האנושי כבעל חשיבות וייחודיות ("treat the head as if it was another limb"). בתחילת דרכו סגנונו היה בעל מאפיינים סוריאליסטיים, בקווים חדים ובדרך כלל על גבי נייר. עם הזמן הוא נטש את הסגנון הסוריאליסטי והתמקד בציור המציאות בה התבונן. הוא טען שהמציאות מכילה את הסוריאליסטי, והרי "מה יותר סוריאליסטי מאף שנמצא בין שתי עיניים". כשאני מתבונן על הפורטרטים שלו בולט לי הממד הפיזי, הבשרני והמציאותי כביכול, ואני ממש יכול לחוש את הנוכחות של הדמויות, את הריח שלהן אפילו, כאילו אני נמצא אתם במעלית או בחדרון קטן אחר, והנוכחות הזאת היא לא בהכרח נעימה לי. במקביל, יש בעבודות שלו גם ממד פסיכולוגי עמוק, עם הרבה הבעה אישית שלו עצמו, האופן שבו הוא רואה את הדברים, פיזית ומנטלית. הוא עוסק בנושא ההתבוננות והמבט, פעמים רבות מצייר השתקפויות של עצמו ממראות, ומשלב מקורות תאורה שונים בעת הציור, ובתוך הציור.


אני מתבונן בעבודה המאוחרת הזאת שלו, "צייר בעבודתו, התבוננות" (1993). זוהי תמונת דיוקן עצמי המכילה את כל גופו, בעת עבודת הציור בסטודיו. הוא עירום, פרט לזוג נעלי עבודה מרופטות, גופו חסון אך נגוע בסימני הזמן והגיל המתקדם, והוא אוחז ביד אחת פלטת צבעים ריבועית, ובשנייה את השפכטל. פלטת הצבעים מצוירת קרובה כמו בלתי נפרדת מגופו, מופנית לפינה הימנית למטה, בעוד שהשפכטל מופנה החוצה, לנקודה הרחוקה ביותר ממרכז גופו, לפינה השמאלית למעלה. ראשו, איבר מינו וכפות רגליו כמו מחלקות את הציור לשלושה מוקדים, בעוד שבדיוק במרכז הציור עובר הפנל, שכמו מחלק את הציור לשניים. התנוחה שלו, והמחווה עם השפכטל מזכירות פוזה של גנרל עם חרבו.


פרויד משתמש במראות כדי לצייר את עצמו. דמותו המשתקפת עוברת מניפולציה, הדמות היא לא עצמו, היא דומה ובו-זמנית אחרת. בדומה לכך, האדם מתבונן בעצמו, ותוך כך הוא משווה בין המודל המופשט של עצמו, שיצר מבעוד מועד ההתבוננות, לבין האובייקט המשתקף מולו. הוא קולט את הדומה והשונה, הוא מקבל חלקים ודוחה חלקים. מה שמתקבל זוכה בתגית "אני", הוא מקבל את עצמו חזרה כאישור ליצירתו.


מעשה ההתבוננות כרוך גם באבדן. האדם דוחה מעצמו חלקים שלא תואמים או לא רצויים, הם מקבלים את התגית "לא אני". הוא מאבד משהו מן היצירה שלו את עצמו - "זה אני!?". האבדן-לכאורה של העצמי המפונטז, הוא החלק בו ההתפתחות והיצירה מגיעות לשיא, שכן מה שמתגלה, ונחווה כלא-ממש-אני או זר במידה, מתקבל על תנאי, כנכנס למשא ומתן או כעומד למבחן. מה ממנו ייטמע פנימה ומה יושלך חזרה כלא רצוי? אולי הפוזה הלוחמנית והבלתי מתנצלת בתמונה נמצאת בדיאלוג עם הבלאי?


חומר היצירה (הצבע) והכלי המפסל נמצאים מנוגדים אחד לשני בתמונה. האקט הפיסולי, השפכטל המניח את החומר על המשטח, מבודד את החומר מבעליו. החומר הגולמי מכיל את כל מה שעשוי להיות, כל הפוטנציאל, בעוד הכלי, שמניח מן החומר על המשטח, יוצק את המופשט לתבנית ובכך מקבע אותו, שם בו מילה, מגדיר ותוחם אותו. האקט הזה יש בו ביטוי, מימוש, וביטול. ממש כמו להתבוננות עצמה.




והנה, בעבודה מוקדמת של פרויד, "פנים, עם מראת יד" (1967), אמצעי הרפלקציה שמאפשר לראות את האומן (מראת יד) משרת כדי לתת ולקחת בו-זמנית. המראה משקפת פנים שאולי דומות לאומן, אך הפנים מעוותות לגמרי. ידית האחיזה של המראה מזכירה את ידית המברשת או השפכטל. מאחר ופרויד עוסק במבט ובפעולת ההתבוננות, אולי הוא אומר משהו על מגבלת המבט האנושי, על הפן המעוות והאנוכי שיש בו, גם לנוכח הסקרנות והרצון לדעת את המציאות. גם בתמונה הזאת נעשית מעין חלוקה לגזרות, ואני חושב על הנטייה הטבעית לשים דברים בסדר מסוים, על קטלוג כדרך לשלוט, על חשבון ידיעה קרובה ואינטימית של הדברים. גם זה נעשה תוך כדי ההתבוננות.


לבסוף אני חושב על הקשר בין היצירה של לוסיאן פרויד לבין זו של סבו, זיגמונד. שניהם עסקו בהתבוננות ובחקר נפש האדם, ושניהם לא פסחו על החלקים המכוערים המתגלים דרך כך. עם זאת, בעוד שפרויד, אבי הפסיכואנליזה, ראה בהתבוננות אמצעי לגילוי האמת, אמת שתביא לריפוי מכאובי נפש, לוסיאן פרויד מיקד את מבטו בבשר החי ובתהליך ההתבוננות עצמה, ואולי באקט חתרני אמר שחקר האמת באמצעות המבט הוא יצירה בפני עצמה, לא פחות מאשר גילוי.

 

 

 

 

מקורות (תמונות):



190 צפיות

Comments


bottom of page