"מי אחראי על הגוף הזה" - רשמים מיום עיון בנושא גוף נפש והפרעות פסיכוסומטיות

מאת: עומר אנדר

קשר גוף ונפש ריתק אותי מאז שהייתי נער בערך. תרתי משמע. סביב חטיבת הביניים בתקופה מאתגרת בחיים הצעירים שלי התחילו להופיע אצלי כאבי בטן חוזרים ללא ממצא רפואי. למרות שהכאבים היו מציקים, לפעמים ממש מציקים, אני חושב שאהבתי אותם. הם נתנו לי כרטיס יציאה מבית הספר בכל פעם שהופיעו. לפעמים אפילו הייתי מזמין אותם, והם היו מופיעים "ולוקחים" אותי הביתה. בדיעבד אני חושב שהייתה לי מערכת יחסים עם הכאבים האלה, סמכתי עליהם שלא יכאיבו מדי, ושיתנו לי את האפשרות ללכת הביתה או לקבל יחס מיוחד. בסיפור הזה אני ער לעוד כמה היבטים: היה כאב פיזי אמיתי; כשהופיע הוא היה כנפרד ממני, התיישב לו בבטן והכאיב; כמעט בשום שלב לא הייתי מאוד מודאג לגביו.

ארשום כאן את ההיבטים האלה:

• אפשר לזהות תבניות יחסים בין האדם לבין הסימפטום הגופני.

• ישנו היבט גופני אמיתי לסימפטום (כאב במקרה הזה).

• ישנה מידה של שונות בהופעה של הסימפטום וקשר למצב הרגשי.

• בעת הופעתו יש תחושה של חוסר שליטה וחוסר בעלות עליו (לא אני אחראי על זה).

• יש ספקטרום של דאגה-חוסר דאגה לגבי הסימפטום.

אלה כמה היבטים מרכזיים בהפרעות פסיכוסומטיות. איזה יופי שהצלחתי לזהות אותם אצלי, גם אם באיחור של 30 שנה...

"מי אחראי על הגוף הזה"

יום העיון "מי אחראי על הגוף הזה" (איגוד הפסיכיאטריה בישראל, 2024) עסק בקשר גוף-נפש מזווית מושג הסוכנות (Agency) ובעלות (Ownership) בהפרעות פסיכוסומטיות ובטראומה. סוכנות ובעלות הן מילים שנזרקות לאוויר לא מעט בשיח הפסיכולוגי-הפופולרי בימינו. מאות ספרים אני מניח יצאו בשנים האחרונות על טיפוח של סוכנות, Sense of agency, כחלק מאופנה כללית של בריאות נפש כזו שבאה לעזור לאדם להיות יעיל יותר בחיים, להצליח יותר וכו'. גם בעלות, כסוג של לקיחת אחריות, והביטוי Own your shit, נכללים כחלק מהמגמה הזאת. אבל איך המושגים האלה מתקשרים לשיח הטיפולי, ומה הם באמת אומרים?

סוכנות היא התחושה שאני זה שגורם לכל הפעולות שלי, כולל הפעולות המנטליות. בעלות היא התחושה שזה שפועל הוא אני (Gallagher, 2007). שתי הפונקציות האלה קשורות אחת בשנייה ולרוב מתקיימות במקביל. ברגע זה אני מודע לתחושה שאני אחראי על פעולת הכתיבה תוך כדי שהאצבעות שלי מקלידות את המילים הללו. אני גם מודע לתחושה שזה שכותב הוא אני. למעשה יש כאן פונקציות מקבילות, האחת מדגישה את תחושת השליטה על הפעולה (סוכנות), והשנייה את תחושת הזהות (בעלות). מעניין לבחון את המושגים האלה בהקשר של הפרעות סומטיות, שכן בספקטרום התופעות הזה מתקיים נתק בין תפקודים נפשיים לתפקודים גופניים. במאמר מוסגר אומר שלדעתי רמה מסוימת של הנתק הזה מתקיימת בכל ההפרעות הנפשיות וגם במצבים נורמטיביים.

ספקטרום הפרעות פסיכוסומטיות

ספקטרום ההפרעות הסומטיות הוא השם הדי.אס.אמי של מקבץ הפרעות בהן משהו שהשתבש במשחק בין הגוף לנפש (מיוונית: פסיכה - נפש, סומה - גוף). ברמת הקלסיפיקציה מדובר על ספקטרום שבצד אחד שלו הפרעות שבסיסן נוירולוגי, אך הן מתפקדות "לא כמו שמצופה מהן", כלומר המופע הגופני אינו תואם למנגנון נוירולוגי מוכר. הפרעות אלו מכונות בשם הניטרלי "הפרעות פונקציונליות" (functional neurological disorder), או בשמן האחר קונברסיות. פרכוסים פסיכוגניים, שיתוק, בעיות מוטוריות וחושיות וכדומה הם מופעים מוכרים, כאשר לא נמצא מקור גופני נוירולוגי שמסביר היטב את התופעה.

בצד השני של הספקטרום יש את הפרעות התסמינים הסומטיים (Somatic symptom disorder), אנשים שסובלים מעיסוק מחשבתי ורגשי בתופעות גופניות, שבפני עצמו גורם להם סבל ופגיעה תפקודית. התסמינים יכולים להיות ממוקדים או מפושטים, כאשר הנפוצים שבהם נוגעים לכאב ועייפות. המאפיין הקריטי פה הוא האופן שבו האדם מפרש, מתייחס ומגיב לתסמינים. בין שני קטבים אלו ישנן תופעות מעורבות, הכוללות מצבים גופניים שמושפעים מסטרס או אף נגרמים מסטרס, כמו מחלות עור מסוימות, אסטמה, לחץ דם, כאבי ראש ומעי רגיש. בפועל אנשים יכולים להציג כמה מופעים שונים על הספקטרום הסומטופורמי, וגם לנוע עליו.

מפרט אחד שהוצע לספקטרום הזה (Ezra et. Al., 2019) כולל ארבע קטגוריות: מצבים אורגניים, מחלות שמוחמרות כתוצאה מסטרס, סינדרומים סומטיים-פונקציונליים והפרעת קונברסיה. מודל זה מציע כי סימפטום גופני יכול להיות משויך לכל אחת מהקטגוריות הללו. יש לאפיין אותו כהלכה על מנת למקם אותו בקטגוריה המתאימה, שכן ישנן השלכות טיפוליות שונות לכל קטגוריה. הפרעת תנועה למשל עשויה להיגרם כתוצאה ממחלת פרקינסון (מצב אורגני), כתוצאה מרעד (מחלה המוחמרת כתוצאה מסטרס), כתוצאה מהפרעת טיק (סינדרום סומטי-פונקציונלי) או כתוצאה משיתוק קונברסיבי (הפרעה קונברסיבית).

המשגה פסיכודינמית לציר הפסיכוסומטי

דר' יפתח בירן בהרצאתו ביום העיון הציע המשגה פסיכודינמית של ציר הפרעות פסיכו-סומטיות. הוא הזכיר שני מנגנונים שהוצעו על ידי ברוייר ופרויד במחקרם בנושא ההיסטריה:

1. נטייה סומטית – יש מחסור גופני (בעיה או חולשה שמקורם גופני) סביבו מתגבשים סימפטומים היסטריים (קונברסיביים). כאן הסימפטום מתיישב על משהו נוירולוגי.

2. סימבוליזציה – גורם רגשי. כאן אין צורך בגורם נוירולוגי כדי להבין את הסימפטום. התוכן הרגשי כופה עצמו על המערכת הנוירולוגית. "ההיסטרי סובל מזיכרונות", כמו סוס טרויאני שנכנס למערכת ועשה שיבוש בסוכנות. זווית זו רואה הפרדה בין הגוף שנחווה כ"שלי" לבין "גוף זר".

בירן מציע מנגנון משולב, חולים יכולים להיות איפשהו בציר הזה בין גופני כבסיס לרגשי או סימבולי כבסיס לגופני. פיברומיאלגיה או עייפות כרונית ימוקמו יותר קרוב לצד הגופני למשל, בעוד ששיתוק או אילמות היסטרית ימוקמו בצד הסימבולי. בנוסף, הוא מציע שלושה סוגים של קשרים בין הקטבים הללו:

1. פיצול ודיאלקטיקה בין שני הקטבים – מקדוגל כתבה על שני סוגים של היסטריה, היסטריה נוירוטית והיסטריה ארכאית. בהיסטריה נוירוטית הנפש מנסה לפתור את החרדה שקשורה בסיפוק הדחף, והקונפליקט סביב הסיפוק הוא עונש המתבטא דרך הגוף. בהיסטריה ארכאית ישנה פגיעה מוקדמת ביחסי הגוף נפש, הקשורה לדבריה ביחסי אם-תינוק. הפגיעה נוגעת בזכות הסובייקט לקיום. המבוגר חווה תסמינים שהם מסמנים לא מילוליים ואינו מסוגל לחשוב את עצמו בעזרת מילים, ומגיב למצוקה נפשית דרך פסיכוסומטיקה (מקדוגל, 1989).

2. שיתוף פעולה בין הקטבים – הסימפטום מייצג איבר שנטען בדימויים מיניים-דחפיים. ישנו חסר ביכולות המיפוי של ייצוגים גופניים (סכמת הגוף), והחוסר הזה "מאפשר" את ההטענה הליבידינלית של האיבר, וכך לשאת את התכנים האלה, כמחזיק את הדרמה הנפשית. כאן ישנו משחק בין חסר נוירולוגי לבין תכנים נפשיים מוקדמים.

3. מאבק בין הקטבים – האיבר יכול לשמש כפונקציה גופנית או כפונקציה ליבידינלית, אך לא שניהם. אחד הקטבים משתלט על המופע ההיסטרי. למשל כמו במקרה של אישה שחולה באפילפסיה וסובלת מ-PTSD בעקבות אונס. הפרכוסים האפילפטיים שלה (בעלי מוקד מוחי ברור) הופכים למופעי שחזור, כאשר הם לובשים מאפיינים מיניים, והיא נבהלת.

אי שם בגבול הצפוני...

כחייל בשירות סדיר שירתי תקופה בגבול לבנון. זו הייתה תקופה של מתיחות, והיה חשש תמידי לחדירה של מחבלים. מדי פעם היו עושים לנו תרגילי הקפצה כאלה, שמדמים חדירה. גם חזירי הבר מדי פעם היו משתתפים בתרגול, נוברים בגדר המערכת וגורמים להקפצה, ככה שלא יהיה משעמם. ולמרות זאת היה לי משעמם לא מעט. למעשה גם זו הייתה תקופה מאתגרת, ולמרות המוטיבציה שהייתה לי לשרת, חוויתי קשיים, ולצידם תסמינים גופניים. פעם אחת בשעת בוקר מאוחרת, בה השלמתי שעות שינה שחסרו לי מהלילה, הייתה כריזה על חדירה. כל החיילים קפצו מהמיטות, מפינת העישון והמטבחון, ורצו עם הציוד לעמדות. אני פקחתי עיניים, הייתי ער לגמרי למתרחש, אבל הגוף שלי לא זז. הוא היה משותק מהצוואר ומטה. אני זוכר שאמרתי לאחד החיילים בזמן שזינק החוצה מהחדר שיגיד למפקד שאני לא יכול לזוז. סיטואציה מוזרה מאוד, אבל הכי מוזר היה שזה בכלל לא הרגיש לי מוזר. למעשה זה לא הרגיש לי כמו כלום, הייתי אדיש לגמרי לעובדה שהגוף שלי לא מתפקד. פשוט שכבתי שם כמו סרגל והמתנתי. אחרי זמן מה יכולתי לזוז שוב, אבל סבלתי מכאבים בכל הגוף למשך שאר היום. לשמחתי המפקד שלי התייחס לזה ברצינות וברוך, וזה היה נעים. ידעתי על מי ליפול...

התופעה הזאת מכונה לפעמים La belle indifference, "האדישות היפה" בתרגום ישיר מצרפתית. היא נפוצה יחסית בהפרעות קונברסיה אך מופיעה גם בקרב חולים במחלות אורגניות. מדובר על מצב בו אדם אדיש כלפי תסמינים שהוא חווה ומודע להם. בעבר זה היה קריטריון אבחנתי לקונברסיה, אך התברר שהוא מופיע בשכיחות דומה במצבים גופניים אורגניים, ואינו הכרחי לצורך האבחנה (Stone et. Al., 2006). בהקשר של סוכנות ובעלות, אפשר לומר שהגוף שלי ואני היינו כזרים. לא הייתה לי תחושה של שייכות לגוף הזה, ועל כן גם תופעת השיתוק כאילו לא הייתה שלי.

היד הרועדת – הפרעות תנועה קונברסיביות

הפרעות תנועה הן תסמין נפוץ בספקטרום הפסיכוסומטי, וכוללות שיתוק, מגבלת טווח תנועה, קשיון, תנועה בלתי אופיינית ורעד. כאשר מדובר באזורי הקונברסיה (או Functional neurological disorder) ההנחה היא שהאיבר והעיצבוב תקינים, והבעיה מבחינה נוירולוגית היא בעיה של רשתות וחיבוריות. שניים מהאזורים המוחיים שככל הנראה קשורים לבעיה זו הם אזור שנקרא TPJ (Temporoparietal junction), מעין תחנת ממסר ועיבוד מוטורי (Diez et. Al. 2009), והמערכת הלימבית, מרכז רגש, מוטיבציה וזיכרון. איבר גוף שזז מקבל תשדורת מהמוח וגם משיב פידבק. הפידבק הזה מייצר גם תחושת סוכנות – "אני שולט בתנועת האיבר הזה". נתק בין רשתות עשוי למנוע מפידבק להגיע חזרה למוח, וכך "לא אני גורם לאיבר הזה לזוז". באופן דומה נתק עשוי למנוע את האפשרות להזיז את האיבר, "אני רוצה להזיז, אבל לא יכול".

אנשים שסובלים מהפרעות תנועה קונברסיביות לרוב עוברים בין אנשי מקצוע רבים עד שמקבלים אבחנה מתאימה. בשלב שכבר יגיעו, סביר שעברו כמה וכמה חוויות של ביטול ("זה רק בראש"), אבחנות שגויות ("זה רק גופני") ואף פרוצדורות רפואיות מיותרות. הם יגיעו עם חוסר אמון במערכת הרפואית, ועם תחושת חוסר אונים ("לא יודעים מה יש לי..."; "יש לי משהו נדיר שלא יודעים לטפל בו"). הבגידה של הגוף לרצון של האדם משתלבת עם דחייה ואכזבות מהמערכת הרפואית, ופעמים רבות גם המשפחתית, לנוכח ממצאים רפואיים שליליים לצד פגיעה תפקודית משמעותית, וחוסר הבנה של המצב. מטופלים שמגיעים לטיפול מחפשים לפגוש משהו אחר, ובו-זמנית מצפים לפגוש עוד מאותו הדבר. מה שיתבטא בטרנספרנס דרך חוויות משותפות של חוסר אונים וייאוש, לצד חשדנות וריחוק.

מטופלים אלו מחפשים תחושת וודאות ותקווה. תהליך האבחון של ההפרעה והצגת הממצאים והרציונל הטיפולי הם קריטיים לשם כך, כמו גם לצורך עוררות מוטיבציה לעבודה. בעבר נהוג היה לאבחן על דרך השלילה, כלומר להעביר טסטים שונים, ולפי דרך השלילה לשער מה כן יש. זו דרך בעייתית מהרבה סיבות, העיקרית שבהן אולי היא שבשום שלב לא מתקבלת תשובה וודאית שאומרת "מה יש לי". זה משאיר פתח לספקנות וחרדה, וכמובן גם לטעויות אבחון. כיום נהוג לאבחן הפרעות קונברסיה על דרך החיוב, ובנוסף לשלילה של מצבים אורגניים, מסתכלים על האופן שבו ההפרעה מתפקדת ומחפשים סימנים חיוביים. שני סוגים של סימנים כאלה הם (1) שונות וחוסר עקביות של התופעה, (2) וחוסר התאמה של התופעה למבנה האנטומי והנוירולוגי.

מטופלת שעברה שבץ בהמיספרה הימנית של המוח, מציגה תסמינים של הפרעה מוטורית בצד הימני של הגוף. פגיעה המיספרית ימנית עשויה הייתה לגרום לקשיים מוטוריים בצד שמאל של הגוף, אך לא בצד ימין. זהו מופע לא אופייני, שאינו מסתדר עם מודל נוירולוגי מוכר (ממצא חיובי של חוסר התאמה). הפרעות התנועה שלה כוללות רעד בעיקר ביד ימין, וחולשה כללית של הצד הימיני של הגוף. תופעות אלו בולטות בעיקר לאור מתח ועוררות רגשית שלילית, שניתן לראות במהלך מפגש טיפולי אתה. הן לא נפוצות בזמן פעילות והסחת דעת מהגוף (ממצא חיובי של שונות וחוסר עקביות של התופעה). הצבעה על סימנים אלו, ובפרט על האופן שבו הסימפטומים המוטוריים מתקשרים למצבים רגשיים, סייעו לה לעבור ממיקוד שלילי בגוף, ותחושת בלבול וחוסר אונים למצבה, לעבר מיקוד גובר בתהליכים רגשיים וויסות.

דר' איל לימוני הציג בכנס עבודה טיפולית בעזרת היפנוזה עם אישה שסבלה מרעד ביד הדומיננטית, מצב ששיבש באופן משמעותי את התפקוד שלה. חלק מרכזי בעבודה הטיפולית עם אותה אישה כלל עבודת חלקים (Ego states). לימוני סייע למטופלת להתחבר לתחושות הסוכנות והבעלות הקיימות ביד "התקינה". באמצעות עבודת חלקים היד "התקינה" לימדה את היד "הפגועה" איך להרגיש שליטה. בהמשך, באמצעות חיבור לחוויות עבר בהן היד "הפגועה" תפקדה כראוי, לימוני סייע למטופלת להשיב את תחושת הסוכנות והתפקוד על היד. הטיפול כלל מרכיבים רבים אחרים, ובפרט יחס אמפתי, בלתי שיפוטי ומטפח ותרגולים מוטוריים בין המפגשים. השינוי המוטורי, שהוקרן בווידאו, היה דרמטי. בתיאור הטיפול חשבתי על כמה עבודה זאת מזכירה עבודת חלקים סטנדרטית, בה חלקים פגועים מקבלים יחס מיוחד וחם, וחלקים בריאים מטופחים ומחוזקים, גם דרך מודל המטפל, ומזינים בחוכמה והמשאבים שלהם את שאר חלקי המערכת.

השאיפה לא לדעת או "הלוואי שהייתי תרנגולת"

מתישהו "בטיול הגדול" אחרי הצבא, יצאתי למסע של כמה ימים עם קבוצה של מטיילים לאזור הררי בפרו. בקטע אחד במסע נסענו באוטובוס מקרטע לאורך שביל צר שהשתרך בצידה של פסגה. האוטובוס היה דחוס בנוסעים, שרק מקצת היו מטיילים "גרינגוס" (זרים בשפת העם), ורובם כפריים, שנשאו שקי מצרכים. במושב מולי ישבה אישה ועליה שק ובתוכו תרנגולות חיות. אני זוכר את המבט המתפלא שנתנה לי אחת התרנגולות שראשה בצבץ החוצה מהשק. לא ידעתי מי פחות שייך לסיטואציה הזאת, היא או אני... בכל מקרה, הנהג של האוטובוס, שהסתבר אחר כך שהיה שיכור, נהג די בפראות, זיגזג וטלטל את האוטובוס, מה שמאוד הלחיץ את הגרינגוס, ואת המקומיים פחות. ברגע של שיא, בו האוטובוס ממש נגע בתהום, אחת המטיילות צעקה "הלוואי שהייתי תרנגולת!". משפט מוזר אך מדויק לאותו רגע (כנראה רק לרגע הזה בכל ההיסטוריה), שביטא את רצונה לא להיות מודעת למה שקורה. נזכרתי בסיפור הזה כשחשבתי על מצבי גוף-נפש בהם הגוף מבטא משהו שהנפש אינה מסוגלת להחזיק ולחשוב אותו. אולי משהו בנפש אומר "אני תרנגולת", המידע הרגשי נותר בלתי מפוענח איפשהו במערכת, והגוף הופך לכלי הקיבול שלו ונותן את אותותיו הסתומים. כמו הגרינגוס שהיינו, גם הוא לא דובר את השפה המקומית, שפת הרגש, ועושה סימנים זרים חסרי פשר, ובו-זמנית בעלי משמעות חשובה.

סוכנות גופנית, עצמי גופני והשפעתה של טראומה

פרופ' קרני גינזבורג דיברה בכנס על סוכנות גופנית והשפעת הטראומה עליה. גבולות הגוף, הקונקרטיים והמטפוריים, מבנים את תחושות עצמי כישות נפרדת ותוחמים את גבולות החוויה. תחושות של יציבות ובטחון מתאפשרות בזכות הגבולות הללו, בין השאר דרך וויסת מרחק פיזי ורגשי מאחרים. כשהגבולות מוגדרים היטב יש לי היכרות טובה עם הגוף והתחושות שלי, בהתמקמות שלי מול העולם. גבולות הגוף מקושרות גם לרצונות האישיים, להבנה ולתוקף שלהם. תחושת סוכנות גופנית מכילה את הזכות לחוויות, הרצונות ובחירות של האדם, ואת היכולת לממש את הזכות הזאת. יחסים "טובים דיים" בראשית החיים מספקים את הבסיס למערך זה. טראומה היא התקפה על האפשרות לקיום תחושת סוכנות, ובפרט גופנית. גם כאשר הטראומה אינה כוללת פגיעה גופנית היא נחווית בגוף דרך תחושות גופניות. גם ההשלכות של הטראומה, הסימפטומים, מורגשים בגוף. טראומה מאיימת על שלמות ייצוגי הגוף. דרך החפצה, נישול הסובייקט מהחוויה האישית שלו – הפיכתו לאובייקט. הפלישה מעבר לגבולות, חדירה, נטילת שליטה, שימוש לצרכי הפוגע וחוסר תיקוף או שלילה של החוויה הגופנית, כל אלה משבשים את תוקף הגבולות ותחושת הסוכנות הגופנית, ומערערים את החוויה הבסיסית של הגוף כמשהו שיש עליו שליטה ואוטונומיה. ניכור גופני, פגיעה באמון בגוף, בושה גופנית, החפצה עצמית הם תוצר ישיר ונפוץ בקרב שורדי טראומה, ובפרט טראומה מוקדמת ומצטברת.

גיזבורג הציגה מחקרים שונים שהראו כיצד תפיסת הסוכנות הגופנית וגבולות הגוף בקרב שורדי טראומה היא שונה מאלו שלא חוו טראומה, ובפרט אלה שלא סובלים מ-PTSD. "יד הגומי" היא פרוצדורה מחקרית במהלכה יד אחת של הנחקר מוסתרת מתחת לשולחן, ולפניו מוצבת יד גומי, במקום שבו היד המוסתרת שלו הייתה אמורה להיות, ובמקביל לידו השנייה. מהלך הניסוי כולל נגיעה ביד החשופה האמיתית של הנחקר, ואז ביד הגומי. חלק מהנחקרים "מצליחים" להרגיש תחושה כאשר הנסיין נוגע או מכה ביד הגומי. אנשים עם PTSD דיסוציאטיבי מגיבים באופן מהיר וחזק יותר למניפולציה המחקרית הזאת.

גבולות הגוף וסוכנות גופנית קשורים גם לוויסות חוויית מרחק וקרבה חברתיים. שורדי פגיעה מינית למשל מרגישים אי נחת ומצוקה מטווח רחוק יותר מאשר בקרב אנשים שלא עברו חוויות אלו. בילדים זה יכול להיות גם הפוך, קושי או מחסור באינהיביציה, שיביא לקרבה לא מותאמת, חוסר בגבולות.

פגיעה בגבולות הגוף מעלה את הסיכוי בקשיים סביב הלידה ואת הסיכוי לפוסט טראומה לאחר הלידה. אימהות שורדות טראומה בעלות חוויה של החפצה עצמית נמצאו בסבירות גבוהה יותר לתפוס את התינוק שלהן כבעל מזג שלילי ובעל יכולת ויסות נמוכה.

אנשים פוסט טראומטיים נוטים לחוות מחלות וכאב כטריגרים המעוררים את החוויות הטראומטיות והקשר שלהן לגוף. שבויים לשעבר נטו לתאר את הכאב הגופני שלהם באופן של האנשה, כגורם שמענה, מצליף, מייסר (Tzur et. Al., 2017). הם חווים את הכאב כסוכן נפרד. אנשים פוסט טראומטיים מקיימים יחסים עם הכאב שמשקפים את היחסים עם השובה (התוקפן).

גינזבורג דיברה בקצרה על פעולות שאנשים עושים כדי לשחזר את תחושת בעלות ושליטה על הגוף. היא הזכירה פרקטיקה של קעקועים בקרב פוסט טראומטיים, נושא מרתק בעיני. היא הזכירה כי חלק מהפוסט טראומטיים המקועקעים משתמשים בגוף כקנבס להנצחה של סיפור אישי, כפי שיו רוצים לזכור או לחוות אותו. כמובן שיש את ההקשר של פגיעה עצמית, ריגוש, הסחת דעת, וקביעה מחדש של גבולות הגוף דרך החריטה, אקט שמנכיח גבול קונקרטי. אני חושב גם העובדה שהאדם שרוצה להתקעקע נוקט עמדה אקטיבית, ומתרגל שלל של בחירות חופשיות כמו מאפייני הציור, אזור בגוף, מועד ומקום להתקעקע בו ועוד. בנוסף, הבחירה בכאב מאפשרת אולי ביסוס מחדש של הסוכנות הגופנית באופן סימבולי. הכאב של העבר נגרם ללא שליטה ורצון, אך כעת המקעקע הוא סוכן לפעולותיו ולגופו, ומזמין את הכאב. דימוי שעלה לי הוא של אריג מגן בדמות קעקוע, המקעקע מתעטף בכאב החריטה ובפיגמנט המוזרק בין שכבות העור שלו, שיוצרים מעין חציצה בינו לבין העולם. מעניין שמיד לאחר מכן גינזבורג הזכירה שמיכות כבדות כדרך נוספת לסייע באיסוף והגדרה מחדש של גבולות הגוף.

לסיכום

נושא הסוכנות (אולי כדאי לחשוב על שם אחר בעברית...) והבעלות בהקשרם הגופני הוא מרתק ולא מספיק מוכר. בעבר סברו שחלק מהתופעות שתוארו כאן הן נדירות, אך הרושם בפועל הוא שונה. בעבר אנשים עם תופעות קונברסיביות, שתוארו כהיסטריה בתחילת המאה ה-20, הגיעו לבתי המרפא ולספת האנליטיקאי. כיום, עם התפתחות הרפואה, אנשים שסובלים מהתופעות הללו נעים בין מחלקות שונות (גסטרולוגיות, נוירולוגיות, דרמטולוגיות, אורטופדיות וכו'). חלקם מגיעים גם למחלקות פסיכיאטריות ולקליניקות הפרטיות. הפיזור הוא גדול, והעול על המערכת הרפואית, כמו גם על האדם הסובל, הוא גדול. בעולם הפסיכותרפיה הגוף כבר מזמן נחשב לפקטור שיש לקחת אותו בחשבון, וגישות טיפול ממוקדות גוף והמשגות גוף נפש נפוצות היום יותר מתמיד. ועדיין נראה שתופעות פסיכוסומטיות כמו אלו שתוארו כאן לא מקבלות מספיק יחס, מחקר וכתיבה. אולי בדומה לטשטוש הסוכנות והבעלות שמאפיינות את המצבים הללו, גם עולם הטיפול עדיין קצת מנוכר למצבים האלה, ורואה אותם כגוף זר.

מקורות:

"מי אחראי על הגוף הזה" - יום עיון בנושא גוף נפש (2024). איגוד הפסיכיאטריה בישראל.

מקדוגל, ג' (1989). תאטרוני הגוף. הוצאת דביר (1998).

Diez I, Ortiz-Terán L, Williams B, Jalilianhasanpour R, Ospina JP, Dickerson BC, Keshavan MS, LaFrance WC Jr, Sepulcre J, Perez DL. (2009). Corticolimbic fast-tracking: enhanced multimodal integration in functional neurological disorder. J Neurol Neurosurg Psychiatry. 2019 Aug;90(8):929-938.

Gallagher, S. (2007). The natural philosophy of agency. Philosophy Compass. 2 (2): 347–357.

Stone J, Smyth R, Carson A, Warlow C. (2006). La belle indifférence in conversion symptoms and hysteria: Systematic review. British Journal of Psychiatry. 2006; 188(3):204-209.

Tsur, N., Defrin, R., Lahav, Y., & Solomon, Z. (2018). Thetraumatized body: Long-term PTSD and its implications forthe orientation towards bodily signals. Psychiatry Research,261, 281–289