"כשנפש פוגשת יקום" פסיכולוגיה, תודעה וקוסמולוגיה פנימית, מסע אישי .

דמות אנושית מטושטשת בצבעי חול עדינים, הפונה לעבר ספירלה שחורה, דימוי מופשט של חיבור בין אדם לתנועה פנימית או קוסמית.

מחשבות על מעבר מהחזקה ושליטה אל זרימה, נוכחות ואמון בשדה רחב יותר

מאת: דיאנה גלזר

גרסה: חלק א-אוגוסט 2025

הצהרה :-) "כשנפש פוגשת יקום"

זהו מאמר דעה שנכתב מהלב מבלי לשכוח את הראש, שהרוח מנווטת, מתוך חיבור לידע שהוא חלק מהשדה הרחב שאני מחוברת אליו. בחרתי במודע לא לנסח אותו במתכונת אקדמית, ולא להביא מקורות מידע,

אין בו שכנועים.

להבנתי ברגע הזה , הישן איננו יכול לתאר את החדש. וגם החדש הוא דינמי...

השפה כאן אינה מתנצלת, אלא מזמינה.

שפה שמבקשת להאיר מציאות טיפולית ורוחנית אחרת, מציאות שבה הלב, הגוף והתודעה פועמים יחד.

כשנפש פוגשת יקום - קוסמולוגיה

בין פסיכולוגיה להחזקה קוסמית, מחשבות על ריבונות חדשה של תודעה

בזמן האחרון אני תופסת את עצמי שואלת, מי מחזיק את הישות שנקראת "אני"?

מי בכלל מנהל את כל זה? במיוחד בתקופה הנוכחית שנחווית כאוטית ,ללא שם, עוגן או אחיזה.

האם זו המשמעת והחוקים שינקו לי בילדות, אותם קולות חיצוניים שמנהלים אותי גם כשאני משכנעת את עצמי שזו בחירה שלי? האם זו שליטה מבחוץ, חברה, משפחה, עולם, שכותבת עבורי את התסריט עוד לפני שהספקתי לשאול אם אני רוצה להיות חלק, ולשחק בו? או שאולי זו אינרציה פנימית, כוח חיים עיקש שדוחף אותי להשתנות, גם כשאני מתעקשת להיצמד לקירות מוכרים. כוח שמזכיר לעץ לפרוץ מתוך סדק בבטון גם כשהסביבה כולה מאותתת שאין סיכוי.

לפעמים נדמה שיש מרכז, גרעין יציב שמחזיק אותי גם כשאני מתפזרת.

לפעמים כל תחושת המרכז מתמוססת, ואני חווה את עצמי כרסיסים של חלקים מתחלפים, כמו להקה של ציפורים שנעות יחד בלי מנהיג, ובכל זאת יודעות לאן לפנות.

אולי "אני" איננו ישות שמישהו מחזיק, אלא עצם התנועה? אולי אינני בית עם מרכז, אלא נהר שזורם ללא הרף?גל אחד שמתחבר לגל הבא בלי הפסקה...

אולי האשליה הגדולה ביותר היא הצורך להאמין שמישהו באמת יושב בכיסא הנהג.

אולי אין מנהל במשמרות... אולי אין מנהל כלל...

ייתכן שהמנהל הוא בכלל תנועה רחבה יותר, זרם תת־קרקעי שמחזיק אותי כל הזמן, נהר שאין לו התחלה ואין לו סוף. תנועה שאינה נובעת רק מתוכי אלא מחוברת אל שדה רחב יותר, אל אנרגיה של יקום,

אל אהבה גדולה, אל אנרגיה, אור שבלעדיו שום דבר לא נברא.

כשאני מקשיבה פנימה אני מגלה שהחלקים שבי אינם אויבים. הם אינם באמת מתנגשים, אלא מנסים להתארגן סביב הכוח הזה, כוח הבריאה שדוחף כל חי לפרוח. לעיתים זה מרגיש כאוס, רסיסים סותרים, אך דווקא בריבוי הזה מתגלה מנגינה מורכבת יותר, יצירה שבה הקולות כולם משתלבים.

ואולי ה"אני" שלי איננו מרכז שמחזיק, אלא חלון. חלון שדרכו זורמת אהבה קוסמית, אור הבריאה, כוח חיים שנע גם כשאני עוצרת.

אנרגיית הבריאה והשדה הרחב יותר

כל הדיבורים על חלקים, על Self, על מוד בוגר או מצבי עצמי, נשארים לא שלמים אם לא נפתח את הדלת לשאלה הרחבה יותר: מה מחזיק את כל זה? האם באמת קיימת רק מערכת פנימית סגורה, או שאולי היא חלק ממשהו גדול בהרבה ,שדה של חיים, אהבה ואנרגיית בריאה?

מטופלים בקליניקה, מביאים שוב ושוב עדויות לרגעים שבהם הם חשים שההחזקה גדולה מהם:

"אני מרגישה אור בחדר, לא רק בתוכי." "יש משהו שמחזיק אותי, גדול ממני." "כשאני מרפה, אני לא נופלת.

יש רשת שמחזיקה אותי."

ככל שאני מקשיבה, מתבהר שהריבון האמיתי איננו חלק פנימי אחד, וגם לא ה־Self  במובנו הקלאסי.

לתפיסתי, הריבון האמיתי הוא השדה. הוא האנרגיה הרחבה שממנה נובעת היכולת לנוע.

בעולם הישן, ריבון היה מי ששלט. מי שכפה סדר. סמכותו נבעה מהיכולת להטיל פחד ושליטה מבוססת

פחד ותיקון.

בעולם החדש, הריבון הוא מי שמשדר אנרגיה שמאפשרת חיים. הסמכות שלו איננה מתוקף כוח, אלא מתוקף הדהוד עם זרימת הבריאה. גם בפנים וגם בחוץ.

בפנים, ה"אני האחד" איננו פטריארך, אלא צינור. הוא ריבון משום שהוא מהדהד את התנועה.

ובחוץ, חברה ומנהיגות אמיתית שאינן שואבות סמכות מהיכולת לשלוט, אלא מהיכולת ליצור שדה שבו בני אדם יכולים לפרוח.

דימויים לשפה חדשה

כדי לתאר את המעבר הזה, נדרשים דימויים חדשים:

נהר, אין לו מנהל. הוא פשוט זורם, וכוחו נובע מן התנועה עצמה.

אור, אין לו מרכז אחד, ובכל זאת הוא מחזיק את כל מה שנמצא במגע איתו.

אהבה, איננה כופה, אלא מושכת. איננה לוחצת, אלא פותחת.

כשאנחנו מדברים על Self במובן הזה, אנחנו בעצם מתארים את המקום הפנימי שמסכים להיות קולטן או חלון, חלון לנהר, לאור, לאהבה.

עדויות מהקליניקה

מטופלים מתארים רגעים שבהם האנרגיה הזאת מתגלה: אחרי בכי עמוק מופיעה הקלה: "כאילו משהו אחר נושם דרכי."בתוך מדיטציה עולה תחושת אור שמחזיק את כל החלקים מבלי לשפוט. אפילו ברגעי שבר מופיעה תחושה שיש כוח גדול מהכאב שמאפשר לא להתרסק.

המטפל, כשהוא נוכח באמת ואיננו מנסה לשלוט, יכול לסייע למטופל לזהות את הרגעים הללו. לא כחוויה מיסטית רחוקה, אלא כחלק מהחיים עצמם.

החזקה אנושית מול החזקה קוסמית

החזקה אנושית היא תמיד מוגבלת. המטפל יכול להחזיק שעה אחת. הורה יכול להחזיק ילד שנים ספורות. החזקה קוסמית איננה תלויה בזמן. היא זמינה תמיד, מתחת לפני השטח.

כאשר מוקד הסמכות עובר מהריבון השולט אל הריבון הנע עם תנועת היקום, מתאפשרת חוויה חדשה:

החיים עצמם מחזיקים אותנו.אנחנו לא לבד בתוך החלקים. יש אנרגיה או אור רחב שדרכו הכל יכול לנוע.

המשמעות הטיפולית

לתפיסתי ברגע הזה, ברמה הפרקטית זה משנה את דרך העבודה: במקום לשאוף "לאחות" חלקים, המטפל עוזר למטופל להתחבר לשדה רחב יותר שמכיל את כולם. במקום לצפות מהמטופל "להחזיק את עצמו", הטיפול פותח פתח להרגיש מוחזק על ידי אנרגיה גדולה ממנו. במקום לראות בריבוי סימפטום, הטיפול מזהה בו שפה. החלקים הם ערוצים שונים שדרכם היקום מתבטא.

המשמעות הקיומית

ההכרה הזו משנה גם את החיים עצמם: אינני חייבת להחזיק הכל לבד, יש כוח חיים שזורם דרכי. אינני חייבת להיות "אני אחד" קשיח, אני חלון שדרכו מתבטא ריבוי. אינני חייבת לפחד מהכאוס, משום שהכאוס מוחזק בתוך סדר רחב יותר.

זהו שינוי עצום: אינני שליט פנימי אלא עד, משתתף, שותף לזרימה והיצירה של הבריאה.

שפה חדשה של ריבונות

העולם החדש מזמין אותנו להמציא שפה אחרת של ריבונות: לא ריבון שמפקד, אלא ריבון שמקשיב.

לא ריבון שמחזיק בכוח, אלא ריבון שמחזיק בתנועה.

לא ריבון שמבסס סמכות על פחד, אלא ריבון שמבסס סמכות על אור.

אנרגיית הבריאה איננה מושג תאורטי. היא נוכחת בכל נשימה, בכל רגע שבו אנחנו מרפים, בכל מפגש אמיתי בין אדם לעצמו או לאחר. היא הריבון החדש. לא יו"ר, לא פטריארך. היא תנועה, אור , קבלה ואהבה.

כאשר מטפל ומטופל מסכימים לפתוח חלון לאנרגיה הזו, מתרחש דבר שאין לו תחליף: החלקים מפסיקים להילחם זה בזה. לא משום שמישהו כפה עליהם סדר, אלא משום שהם חשים מוחזקים בשדה רחב יותר.

מגבלות השפה הדיכוטומית

אנחנו חיים בתוך שפה שמעצבת את התודעה שלנו. רוב השפה שבה גדלנו היא דיכוטומית: נכון או לא נכון, טוב או רע, אני או אחר. השפה הזו יוצרת אשליה של גבולות חדים, כאילו המציאות עצמה חייבת להיות מסודרת בשני קטבים בלבד. היא מעניקה תחושת ביטחון, אך בו בזמן כובלת את הדמיון שלנו.

כאשר מטופל מביא חוויה שאיננה ניתנת לתרגום לשפה הדיכוטומית, היא נתפסת כפתולוגיה במקום כהזמנה להרחיב את גבולות המציאות.

שלטון האמונות

לא רק השפה מחזיקה אותנו, אלא גם מערכת האמונות. אמונות יוצרות סדר, אך גם סוגרות את האופק. הן קובעות "כך העולם", "כך זה עובד", "ככה זה". הן נותנות תחושת קרקע, אך לעיתים הקרקע הזו היא רצפת בטון שמונעת מאיתנו לחלום. השאלה על הנשמה, על הגורל, על אלוהים ,נבלעת פעמים רבות בתוך מסגרות נוקשות. של דת, מדינה ,אקדמיה ועוד מוסדות ששולטים בעיצוב התודעה.

כשאין רשות לשאול באמת, אין גם רשות לחלום מעבר למוכר.

בטיפול, כשהאמונה והמציאות נסדקת, מתאפשרת נשימה חדשה.

החשש מהכאוס

כאן מתעוררת שאלת עומק בי ובטח בקורא: האם בלי עולם של חוקים ניפול אל כאוס? האם נחזור לעולם שבו רק החזק שורד? הפחד הזה טבעי. הרי חוקים ברורים יוצרים תחושת סדר ושליטה.    

הוויתור עליהם מערער את הביטחון, ומעלה חרדה שנישאר ללא כיוון.

יחד עם זאת, דווקא בתנועה חסרת גבולות נולדת אפשרות אחרת: סדר חדש, שאיננו נשען על פחד או כפייה אלא על זרימה חיה.

להמציא מחדש

כאן אולי מסתתרת האפשרות הפשוטה והמהפכנית ביותר: לא תמיד צריך לתקן את מה שיש, לפעמים צריך להמציא מחדש. לא עוד חיפוש אחר מרכז מתוקן, לא עוד איחוי בכוח, ו/או השטחה , אלא יצירה של מבנה תודעתי אחר. תודעה שלא נשענת על תיקון אלא על חלימה חדשה.

שאלות רפלקטיביות

כדי להפוך את הקריאה למסע אישי, אפשר לשאול:

• איזה חוק לא כתוב מנהל אותי כבר שנים, ומתי שאלתי אם אני באמת מאמינה בו?

• אילו אמונות נוקשות מעניקות לי ביטחון, ואילו חוסמות אותי מלחלום אחרת?

• מה מפחיד אותי יותר, האפשרות לכאוס, או האפשרות לגלות סדר חדש שלא הכרתי?

• מתי בפעם האחרונה הרגשתי מוחזק לא על ידי שליטה, אלא על ידי זרימה?

• אם לא הייתי צריכה לתקן את עצמי, מה הייתי מעזה להמציא מחדש?

מהחזקה לשליטה אל זרימה ואור

העולם הישן ביקש החזקה, העולם החדש מגלה זרימה. העצמי איננו יו"ר, הוא חבר בלהקה. החלקים אינם שברים, הם מנגנים את השיר המורכב של הנפש. החיים אינם מחכים שנחזיק אותם, הם מחזיקים אותנו כל הזמן.

ואולי זו התשובה הפשוטה ביותר לשאלה מי מחזיק את הישות שנקראת "אני": לא חלק פנימי אחד, לא שליט נסתר, לא מנהל במשמרות, האור עצמו מחזיק.החיים עצמם מחזיקים אותנו.

סיכום, מהחזקה לשליטה אל זרימה של אנרגיה ואור

אנחנו חיים בתקופה של מעבר. העולם הישן ביקש החזקה, "אני אחד" יציב, ריבון שמחליט מי אנחנו, מבחוץ ומבפנים. העולם החדש מגלה משהו אחר, החיים עצמם אינם מוחזקים בכוח, אלא נעים בתנועה, זורמים ומשתנים.

העצמי איננו יו"ר, הוא חבר בלהקה. לעיתים הוא נותן קצב, לעיתים נסוג, לעיתים פורץ בסולו. אך תמיד הוא חלק מהרמוניה. החלקים עצמם, שבעבר נתפסו כשברים פתולוגיים, נחשפים כהזמנה. הם אינם מחבלים ברצף, אלא מנגנים את השיר המורכב של הנפש.

בטיפול זה מתבטא בכך שהמטפל איננו הורה מחליף במובן הפטריארכלי, אלא שותף למסע.

במקום החזקה, הקשבה. במקום שליטה, נוכחות. במקום "אני אחד" קשיח, להקה של קולות.

ובחיים עצמם, יש מצב שאיננו חייבים לדעת "מי אנחנו" באופן סופי. אנחנו יכולים להיות נהר, משתנים בכל רגע. אנחנו יכולים להיות להקה, מנגנים יחד גם כשהקצב מתחלף.אנחנו יכולים להיות חלון לאור, לאנרגיה רחבה שעוברת דרכנו.

ואולי זו התשובה הפשוטה ביותר לשאלה מי מחזיק את הישות שנקראת "אני": לא חלק פנימי אחד, לא שליט נסתר, לא מנהל במשמרות.האור עצמו מחזיק.החיים עצמם מחזיקים אותנו.

שאלון אמונות על מעברים

מעברים בחיים, בין גילאים, בין זהויות, בין קשרים, בין עולמות פנימיים וחיצוניים, תמיד מלווים במערכת של אמונות. חלקן נותנות יציבות, חלקן מגבילות. השאלון הבא מזמין אותך לבחון מחדש את האמונות שלך.

חלק א: אמונות יסוד

1. כשאני חושב.ת על שינוי גדול, אני נוטה להאמין ש...

   • זה מסוכן ועלול לפרק אותי

   • זה הזדמנות לצמיחה

   • זה משהו שצריך לשרוד, לאו דווקא לחגוג

2. אמונה מרכזית שלי על עצמי בזמן מעבר היא:

   • אני לא מספיק חזק.ה

   • אני תמיד מוצא.ת דרך

   • אני לא יודע.ת מי אני בלי המסגרת הקודמת

3. מהי אמונה נסתרת לגבי העולם במעברים?

   • העולם קשוח וצריך להתאים את עצמי

   • העולם פתוח להזדמנויות חדשות

   • העולם לא באמת משתנה, רק אני מתבלבל.ת

חלק ב: אמונות על שליטה וביטחון

4. כדי לשרוד מעבר אני מאמין.ה שצריך:

   • לדעת בדיוק לאן הולכים

   • לשחרר ולסמוך על הזרימה

   • למצוא מישהו שיחזיק אותי

5. אמונה שהחזיקה אותי עד עכשיו, אך אולי כבר אינה משרתת אותי:

   • אם אין לי תשובות ברורות, אני נכשל.ת

   • אסור לי להראות חולשה

   • עדיף להיצמד למוכר מאשר לנסות משהו חדש

חלק ג: אמונות על הנשמה והאפשרות לחלום

6. מה אני מאמין.ה לגבי הנשמה שלי בזמן מעבר?

   • שהיא מתערערת בקלות

   • שהיא מלווה אותי תמיד

   • שאני לא בטוחה אם יש בכלל דבר כזה

7. כשאני חושבת על גורל או אלוהים, אני מאמינה ש...

   • הכול כבר כתוב מראש

   • יש לי שותפות עם משהו גדול ממני

   • אני לבד כאן

8. האמונה שמגבילה אותי לחלום מעבר למוכר:

   • ככה זה, ואין מה לשנות

   • שינוי תמיד מביא כאב

   • אם אעז לחלום, אתאכזב

   • 
     

חלק ד: שאלות מסכמות

• אם הייתי משחררת אמונה אחת שמגבילה אותי במעברים, איזו אמונה זו הייתה?

• איזו אמונה חדשה הייתי רוצה לאמץ, שתהיה כמו חלון פתוח אל עבר לא מוכר?

• מה האמונות הישנות אפשרו לי בחיים?

• אילו מתנות קיבלתי ?

• 
  

משפטי רפלקציה

• אולי לא צריך.ה לתקן שום דבר, רק להמציא מחדש.

• אולי המעבר איננו סיכון, אלא הזמנה.

• אולי האמונות הישנות אינן מחייבות אותי עוד.

איך אמונות נוצרות

• אמונה נוצרת מתוך חוויה רגשית עוצמתית שחוזרת על עצמה (למשל: "כשאני נחלש.ת, לא באים לעזור לי" → אמונה: "אני לבד").

• היא מתקבעת דרך שפה ודימויים. משפטים ששמענו שוב ושוב הופכים לאמת פנימית.

• עם הזמן האמונה הופכת ל"עדשה", כל חוויה חדשה מסוננת דרכה.

איך אפשר לשנות אמונות

יש כמה דרכים מוכרות ומוכחות:

1. מפגש רגשי חדש שמפר את הכלל הישן

   • לא מספיק להבין שהאמונה שגויה. צריך לחוות חוויה אחרת, גופנית ורגשית, שמערערת אותה.

   • למשל: מטופלת שמאמינה "אני לא חשובה" , ברגע טיפולי עמוק חווה שמישהו נשאר איתה בכאב, בלי לברוח → זו חוויה מתקנת.

2. חקירה ושפה חדשה

   • ברגע שאנחנו מזהים את האמונה ("אני תמיד נכשלת", "אסור לי להראות חולשה"), אפשר להתחיל לשאול: מי אמר? מאיפה זה הגיע? למי זה שייך?

   • עצם השאלות יוצרות סדק במובן מאליו.

3. עבודה בדמיון/ייצוג

   • להיפגש עם דמות שמחזיקה את האמונה, לשוחח איתה, לראות מאיפה היא באה.

   • עבודה עם ייצוגים, קונסטלציה פנימית או דמיון מודרך מאפשרת לשחרר ולבנות תודעה אחרת.

4. חזרתיות בתוך שדה חדש

   • אמונה לא משתנה ברגע. צריך לחזור שוב ושוב על החוויה החדשה (בטיפול, בחיים).

   • בכל פעם שהאמונה הישנה מתעוררת, אפשר להציב לידה אמירה חדשה שמבוססת על חוויה אחרת.

5. עבודה עם הגוף

   • אמונות חיות לא רק במחשבות אלא גם בגוף: כיווץ, החזקת נשימה, מתח בכתפיים.

   • תרגולים somatic, נשימה, תנועה, מאפשרים להטמיע אמונה אחרת לא רק בראש אלא בכל הגוף.

דוגמה

אמונה: "בלי שליטה הכול יתפרק."

• חוויה חדשה: מישהו מאפשר לי להרפות ובכל זאת אני מרגישה מוחזקת.

• ניסוח חדש: "גם כשאני משחררת שליטה, החיים עצמם מחזיקים אותי."

• עיגון: בכל פעם שאני נזכרת לנשום עמוק, אני מחזקת את האמון בחוויה הזו.

שאלה פתוחה למטופל / לעצמנו

• איזו אמונה ישנה כבר לא משרתת אותי?

• איזה רגע בחיי כבר הראה לי שהיא לא תמיד נכונה?

• איזו אמונה חדשה הייתי רוצה לנסות על עצמי, אפילו ליום אחד?

תרגיל חמשת הצעדים לשינוי אמונה

צעד 1 : זיהוי האמונה הישנה

שאל.י את עצמך:

• איזו אמונה חוזרת שוב ושוב ומגבילה אותי?

• באיזה משפט היא מתבטאת?

  
  

  כתבי אותה במשפט קצר וברור.

  
  

  לדוגמה: "אני לבד", "אני תמיד נכשלת", "אסור לי לטעות".

צעד 2 : התחקות על מקורה

עצמי עיניים ונסי להיזכר:

• מתי בפעם הראשונה חוויתי שזו האמת?

• מי או מה גרם לאמונה הזו להיווצר?

• איזה רגש מתעורר בי כשאני חוזרת לאותו רגע?

הצעד הזה מאפשר להרגיש חמלה כלפי הילדה שהיית, ולא להאשים אותה.

צעד 3 : יצירת סדק

שאל.י:

• האם יש רגע בחיי שבו האמונה הזו לא התממשה?

• האם חוויתי מישהו שנשאר איתי, רגע שבו לא נכשלתי, או אפשרות לטעות מבלי לקרוס?

  
  

  דוגמה נגדית אחת לפחות.

  
  

  המוח צריך ראיה אחרת כדי להתחיל לערער את המובן מאליו.

צעד 4 : ניסוח אמונה חדשה

כתבי ניסוח חלופי, חיובי וחי , בלשון הווה, כזה שמבוסס על החוויה החדשה.

לדוגמה:

• במקום "אני לבד" → "יש רגעים שבהם אני מוחזקת, אני יכולה להרשות לעצמי לבקש עזרה."

• במקום "אני תמיד נכשלת" → "אני לומדת ומתפתחת בכל ניסיון."

• במקום "אסור לי לטעות" → "טעויות הן הדרך שלי לגלות משהו חדש."

צעד 5 :עיגון בחוויה גופנית

בחרי פעולה קטנה שתחבר אותך לאמונה החדשה: נשימה עמוקה, הנחת יד על הלב, כתיבה ביומן, תנועה חופשית. בכל פעם שהאמונה הישנה עולה, חזרי על האמונה החדשה ביחד עם הפעולה הגופנית.

כך נוצרת "חיווט מחדש", לא רק בראש, אלא בכל הגוף.

משפט סיום לתרגול

אינני חייבת למחוק את האמונה הישנה, רק לאפשר לאמונה חדשה להיוולד לידה.