עדכונים במודל המודים (3): מודים של הורות דיס-פונקציונלית

מאת: עומר אנדר

תקציר

מודים של הורות דיס-פונקציונלית, ביטוין בפועל של הפנמות שליליות של דמויות ויחסים, מהווים חלק משמעותי מדינמיקת הפגיעות הילדית שמתאר מודל המודים בסכמה תרפיה. במאמר הנוכחי אציג כמה רעיונות מן הספרות העדכנית בסכמה תרפיה בנושא מודים הוריים. ראשית אתאר קבוצות שונות של מודים הוריים (Edwards, 2022) ורמות שונות של חומרה והתמקמות טיפולית מותאמת להן (פלד, 2016). בהמשך אעלה כמה מחשבות בנוגע למודים הוריים כביטוי של הסתגלות סביבתית, ואדון בהיבטים בין-דוריים ותרבותיים ביצירה של מודים הוריים והתערבויות לאורם. לאחר מכן אציג את המושג "מודים דכאניים", מודים המבטאים הפנמות תרבותיות וסביבתיות של דיכוי חברתי, השפעתם על המערך הנפשי והתערבויות מותאמות. לבסוף, אעלה מספר אתגרים בעבודה עם מודים הוריים, ואציע שלושה סוגים של עבודת כסאות על מנת לענות על אתגרים אלו.

מודים של הורות דיס-פונקציונלית

מודים של הורות דיס-פונקציונלית (Dysfunctional Parent Modes), המכונים גם מודים הוריים, הם הפנמות של יחס והתנהגויות של דמויות ההתקשרות המרכזיות והסביבה הקרובה, כאשר אלו כשלו במילוי צרכי הליבה הרגשיים של הילד. יחס הורי מיטיב, המביא סיפוק לאור מצבים של צורך, הופך להפנמות חיוביות ומועילות, ולמודלים בטוחים של התקשרות. לעומת זאת, הפנמות של יחס הורי דיס-פונקציונלי עשוי להחוות בתור קולות פנימיים עוכרי שלווה, ביקורתיים, דרשניים ומענישים. אלו עשויים גם להיות מושלכים על הסביבה, ומטבע הדברים גם על המטפל. מצב זה יוצר חוויה של סביבה חיצונית מאיימת, ותחושה של סכנה וחוסר בביטחון במסגרת יחסים.

בשנים האחרונות מודים הוריים דיס-פונקציונליים מכונים בספרות מודים ביקורתיים (Inner Critic Modes), לאור טענות כי הכינוי "מוד הורי" מעורר תגובות הגנתיות במטופלים, ועשוי לאתגר נאמנות עם דמויות התקשרות מרכזיות. אדוארדס (Edwards, 2022), למרות זאת, מצביע על היגיון תיאורטי לפיו הכינוי המקורי ראוי להישמר, גם אם לא ייעשה בו שימוש מול מטופלים. הוא מסביר כי מודים אלו מורכבים מהפנמות של דמויות ההתקשרות, ולמעשה הם ביטוי של "דגמי עבודה פנימיים" (Internal Working Models ), וכינויים כמודים ביקורתיים אינו ממצה את המופעים הרבים שהם עשויים לעטות. בנוסף, הופעה של ביקורת או דרשנות אינה אפיון בלעדי של מוד הורי דיס-פונקציונלי, ועשויה להיות גם מופע של מוד של התמודדות דיס-פונקציונלית.

אדוארדס (Edwards, 2022) מתאר 5 קבוצות של מודים הוריים דיס-פונקציונליים, ומציין כי בפועל מודים הוריים עשויים גם ללבוש מופע מעורב של כמה קבוצות יחד. הקבוצות מחולקות על פי צרכי הליבה והכשל המרכזי במענה:

1. כשל במתן מסגרת מחזיקה ויציבה וחוסר בהנחיה וליווי:

- הורה מזניח – לא היה נוכח פיזית או מנטלית מסיבות שונות. מסר מרכזי: הצרכים שלך לא חשובים / אתה לא חשוב.

- הורה מתירני המאופיין בחוסר בגבולות מציאותיים, מפנק יתר על המידה, או מעניק שבחים ללא בסיס – תוצר אפשרי: חוסר במשמעת עצמית.

- הורה נאיבי או ילדותי – כשל במתן תחושת מוגנות, הכוונה ומודל להתמודדות מותאמת מול מצבי חיים.

2.      גוננות-יתר והפרעה בהתפתחות תחושת אוטונומיה:

-       הורה חרדתי – מעביר מסר שהעולם אינו מקום בטוח, וכי הילד עצמו אינו בטוח.

-    הורה מגונן יתר על המידה – מעודד תלות וחוסר נפרדות (Enmeshment), ומעביר מסר לפיו הילד אינו מסוגל להתמודד או לקבל החלטות בכוחות עצמו.

-       הורה קורבני (Peled, 2016) או מעורר-אשמה (Jacob et al., 2015) – חסר אונים, מדוכא, שברירי מבחינה בריאותית ו/או מבטא רחמים עצמיים. מעביר מסר לפיו הילד אחראי על אושרו ושלמותו הפיזית ו/או המנטלית של ההורה. לאור זאת הילד לוקח תפקידים ואחריות בוגרים, כאשר אינו בשל לכך.

3.      כשל בהתכווננות כלפי הילד או ניתוק בקשר:

-         הורה בלתי מתקף – מעביר מסר לפיו החוויה של הילד אינה משקפת את המציאות נאמנה.

-         הורה דוחה – מגיב בדחיה לאור התנהגות מחפשת קשר מצד הילד.

-         הורה נוטש – הופך ללא זמין באופן לא צפוי, למשל לאור מחלה, משבר משפחתי או מוות.

4.      ביקורת וכפייה:

-         הורה דרשני – נוהג לדחוק בילד למלא אחר ציפיות, חוקים נוקשים וסטנדרטים גבוהים.

-         הורה מעניש – מבקר, מאיים בענישה ומעניש את הילד את הילד באופן בלתי סלחני ו/או בלתי מידתי, ומעביר מסר לפיו הילד חסר ערך וראוי ליחס מעניש.

-         הורה מאשים – נוהג להאשים את הילד, ומעביר מסר לפיו הילד הוא "רע" באופיו.

-         הורה מבייש – משפיל ומבייש באופן חוזר ונשנה.

-         הורה שתלטן – נוהג באופן דיקטטורי, נותן פקודות ומוסר מסר לפיו לא ניתן לערער על סמכותו.

-         הורה מתעלל (Abusive) – בא לביטוי לרוב דרך "מוד הבריון" (מוד פיצוי יתר).

5.      הורה כאוטי / בלתי צפוי – בלתי יציב רגשית, בלתי צפוי, בלתי מאורגן ו/או תזזיתי. התנהגות ההורה מעוררת בילד פחד ודריכות מתמדת.

עופר פלד (Peled, 2016) הציע הרחבה למפרט המודים ההוריים, כמו גם לאופן ההתמקמות הטיפולית מול מודים אלו. העמדה הטיפולית שיאנג הציע לנקוט מול מודים הוריים דיס-פונקציונליים (ספציפית מוד הורי מעניש, ביקורתי ו/או דרשני) היא קונפרונטטיבית, ואף אגרסיבית. פלד, מצידו, מציע גישה הדרגתית-דיאלקטית. גישה זו מניחה כי מרבית ההורים, גם אלו אשר סיפקו הורות דיס-פונקציונלית, רוצים בטובת הילד, ומנסים לאזן בין הצרכים שלהם עצמם, לבין אלו של ילדיהם. מול מודים הוריים המחזיקים (גם) בטובת הילד, הוא מציע התערבות מסוג קונפרונטציה אמפתית, כאשר הדגש הוא על תיקוף הכוונה להיטיב עם הילד. יחד עם זאת, ישנו גם המרכיב הקונפרוטטיבי, אשר נוגע לצורך או צרכים שלא באו על מימושם. התערבות מעין זו דומה בפועל להדרכת הורים, ולוקחת בחשבון את "המשך היחסים" עם (מוד) ההורה, ואף את התועלת שעשויה להיות מגיוס המוד ההורי, תוך כדי התאמתו לצרכיו של המטופל.

בנוסף להרחבות אלו, פלד מציע מדרג של התערבויות על פי חומרת היחס ההורי והחסך בצרכים. פלד מציע שלוש רמות של חומרה-והתערבות תואמת:

1.      רמה מדאיגה, המיוחסת להורות מתירנית, חרדתית ונאיבית. ההתערבות המוצעת מול מודים אלו היא קונפרונטציה אמפתית, הדרכה הורית וליווי.

2.      רמה חמורה, המיוחסת הורות קורבנית, דרשנית וביקורתית. ההתערבות המוצעת היא הנחיה בגישה ישירה ואסרטיבית והצבת גבולות.

3.      רמה קריטית, המיוחסת להורות מזניחה, כאוטית ומתעללת. ההתערבות המוצעת היא הרחקה ואכיפה. התערבויות אלו הן דומות לאלו שהציע יאנג.

מודים הוריים כאדפטציה לסביבה

במאמר מאוחר יותר בסדרה אפנה לתאר את המודים המשויכים לקטגורית ההתמודדות הדיס-פונקציונלית, "מודים הגנתיים". יחד עם זאת, אוסיף כי ניתן לזהות גם במודים ההוריים הדיס-פונקציונליים פונקציה הגנתית, במובן שמאפשרת אדפטציה לסביבה. הפנמה של יחס שלילי ואף מתעלל מצד דמות התקשרות (או מסביבת המחייה) עשויה, ככל הנראה, לאפשר לילד לקחת חלק פעיל, ולא רק סביל, ביחס השלילי. אפשרות זו עשויה להביא למידה של תחושת שליטה, במצב חסר שליטה, ואף לעיתים להפחית באופן מסוים את מידת הסכנה האובייקטיבית הנשקפת. לדוגמה, מטופלת בוגרת, אשר בתור ילדה חוותה יחס משפיל מצד אביה בכל פעם שלא עמדה בציפיות שלו או הביעה פגיעות, הפנימה את היחס המשפיל כלפיה, ופיתחה מוד הורי ביקורתי-משפיל. במהלך מפגש טיפולי, היא מתארת את היחס שלה כלפי עצמה: "אני בכיינית ומפונקת" (מוד הורי ביקורתי). בזמן שהיא מתארת את הדברים, עולות דמעות בעיניה והבעה של כאב. המטפל שואל "אני רואה שעולות דמעות בעיניים שלך, ממש עכשיו כשאמרת שאת בכיינית. מה את מרגישה?", ולכך המטופלת עונה: "זה נכון, אני בכיינית..." (הבכי מתגבר). כפי שניתן לראות בדוגמה הזאת, המטופלת חווה את היחס ההורי הביקורתי ומשפיל בזמן הווה, מקבלת עליה את הביקורת, ומרגישה כעס ובוז המופנים כלפי עצמה.

לא פעם מתגלה תהליך דומה במטופלים, כאשר נראה כי הוא משחזר דינמיקה עם דמות התקשרות. אם נבחן את הדינמיקה לעומק, לעיתים נראה כי קבלה של המסר המשפיל מצד ההורה ואימוץ הבוז כלפי העצמי, להבדיל מדחייה שלו והפניית כעס וסלידה כלפי דמות ההתקשרות, מאפשרת שמירה על הברית עם ההורה. ברית זו, גם אם במהותה מכאיבה ומזיקה, יש לה ערך הישרדותי רב בעבור הילדה. עימות ישיר עם הורה כעוס, בעל יכולות אמפתיה נמוכות, עשוי להביא לענישה ונקמה אלימים, לנטישה פסיכולוגית ממושכת וכד'. בנוסף, סביר להניח כי ההורה בזמנים אחרים מציג יחס שונה, ואף מיטיב, כלפי הילדה, ושימור הברית עמו, גם לאור יחס מתעלל, עשוי לשמר את האפשרות לזכות גם בטוב שבו. בתור בוגרת הדינמיקה משתחזרת, ויוצרת כאב והשלכות פסיכולוגיות שליליות. במקביל, היא משמרת קשר עם דמות ההורה, שיש לה גם פנים מיטיבות. על כן, בעיני, יש לשקול בכובד ראש התערבויות אגרסיביות מול מודים הוריים, גם כאשר הם מתעללים. יש לחקור את הברית עמם על מנת להבין ממה היא מורכבת. בעבודת כסאות ניתן לעשות הפרדה בין החלק המזיק של ההורה לבין החלק המיטיב שלו (עוד על כך בהמשך). מעבר לאופן ההתערבות, ראייה מורכבת של יחסים היא חלק ממורכבות עצמית בריאה, ועל כן "השחרת" דמויות התקשרות אינה מומלצת, שכן היא מבטלת את העובדה שמרבית הקשרים בחיים מכילים חלקים של תסכול ופגיעה, לצד סיפוק ומימוש.

מעבר לכך, הרעיון לפיו מרכיבים מסביבת המחיה של האדם מוטמעים פנימה "לסביבה הפנימית" הוא רעיון עמוק ומעניין לעסוק בו עם מטופלים. ישנה דיאלקטיקה מובנית ברעיון הזה: אני נולד עם מזג ומערכת רגשית עם צרכים, אל תוך סביבה בה אני צריך לחיות. התאקלמות כרוכה בהחזקת מתח דיאלקטי בין סביבה פנימית לחיצונית. הטעמת חלקים מן הסביבה החיצונית פנימה מאפשרת לנו הישרדות כמין (Species), זוהי יכולת בסיסית אבולוציונית. בזכותה אנחנו מתגברים על קשיים ומתאקלמים גם לסביבות הכי קשות, כמו גם מסוגלים להנות מסביבה מיטיבה, בכך שאנו מתאקלמים אליה. נחשוב על חופשת "בטן-גב", וכמה היא שונה מן השגרה העמוסה של רובינו. ועדיין אחרי יום או יומיים של חופשה רובנו מתחילים לשנות קצב, ולהנות מחוסר המעש. במקביל, אנחנו מבינים שהפנמה של הסביבה החיצונית, הכרוכה בתהליך של למידה, משתנה לאורך שלבי החיים. בשלבים מוקדמים, בינקות ובילדות במיוחד, ישנה פלסטיות רבה והמפגש בין הסביבה לילד מביא לכדי יצירה של סכמות, דרכים לראות את עצמי, האחר והעולם. הסכמות האלה אינן נעלמות, גם כשהסביבה החיצונית משתנה. סכמות חדשות נוצרות, במקביל להמשך פיתוח של סכמות קיימות. כשמטופלים שואלים "למה אני צריך לדבר על הילדות שלי או על המשפחה שלי, מה זה קשור להיום?" זו הזדמנות להסביר את העקרון הזה. כשיוצקים מלט טרי על קרקע, כל צעד שייעשה ישמר כעכבה. בהמשך המלט יתקשה, וידרשו צעדים רבים, או מכה חזקה במיוחד, על מנת להותיר חותם עמוק. במובן מסוים ככה גם בני האדם לומדים, בראשית הם רכים וסופגים מן הסביבה והחוויות שלהם לקחים, ובהמשך הם מיישמים את הלקחים האלה בדרכים שונות. עם זאת, הסביבה המוקדמת שלנו גם הטמיעה בנו עכבות שבמרוצת השנים הטעו אותנו או גרמו לנו קשיים. משימה מרכזית היא להבין את העכבות האלו, ולראות אך הם משפיעים עלינו כיום. לעניינינו, אלו הפנמות שליליות מלוות אותנו לאורך החיים, וכיצד הן באות לביטוי.

השפעות תרבותיות ובין דוריות על הפנמות הוריות ומודים הוריים דיס-פונקציונליים

היבט חשוב נוסף, אשר לטעמי הוזנח בגוף התיאורטי של סכמה תרפיה, הוא נושא השפעתה של התרבות בה הילד נולד על התפתחותו האישיותית, והיבטים בין-דוריים הנושאים את סממני התרבות והיסטוריית הלמידה המשפחתית. קיימים הבדלים מהותיים בין תרבויות ועמים שונים, המשפיעים על סגנונות הורות, מעמדם של עולמו הרגשי וצרכיו של הילד, היחס בין אוטונומיה ונפרדות לאחדות ועוד. השושלת המשפחתית היא לא פעם עמוד השדרה המחזיק את השפעות התרבות, המקיים את הלכותיה, מתנגד להן, ובעיקר מקיים עמן דיאלוג. דיאלוג זה הוא חלק מהמעטפת הבלתי נראית בתוכה מתקיימת דיאדת האם-תינוק, ובמארג המשפחתי כולו, והיא משמעותית בקביעת הערכים לאורם יגדלו את הילדים. מעטפת זו היא מעין "ידוע שאינו נחשב" (בולאס, 1987) המכיל את "חוקי הדקדוק" הבלתי נראים המגדירים את הוויית הילד.

עניין נוסף להיבט זה, הוא העברה בין דורית, האופנים השונים בהם ההיסטוריה של השושלת המשפחתית משפיעה על הערכים, המנהגים, הסמלים והאווירה הכללית במשפחת הגרעין והמשפחה הרחבה. בסכמה תרפיה, כמו במרבית הגישות בפסיכותרפיה, כאשר חוקרים את העבר של המטופל, העבר "הולך אחורה" עד הילדות או הינקות במקרים מסוימים. רישום מתקן בדמיון נעשה לא פעם על חוויות מוקדמות ביותר, אפילו כאלה שאינן זכורות באופן מילולי, ונסמכות על זיכרון תחושתי ודימויים שעולים מתוכו. יחד עם זאת, ה-"עבר" של המטופל לא מתחיל בזיכרון המוקדם ביותר שזמין לו, ואף לא בעת היוולדו. הוא נולד לתוך עולם של "יש" – משפחה, תרבות, ערכים, סמלים, מנהגים וכו', אותו הוא סופח, ובתוכו הוא מתפתח. זהו "הידוע שאינו נחשב", מכיוון שהוא מובן מאליו, כמו המים שהדג מושרץ בתוכם. אין לדמיין מים אחרים, וההתפתחות נעשית בתואם עם אותם מים – סביבת המחייה הראשונית של הולד. במובן זה, הווה הולד עשיר בעבר השושלת (והתרבות). עבר זה רווי גם הוא בחוויות טראומטיות, חסך בצרכים, לקחי חיים וסגנונות התמודדות, אשר עוברים לאורך השושלת. קל לחשוב על דוגמאות של טראומה בין דורית כשחושבים על החברה בה אנחנו חיים בישראל, חברה בעלת היסטוריה של אנטישמיות והגירה, חסך גשמי וצנע, מלחמות ושכול, קיטוב מעמדי, עדתי ופוליטי וכו'.

בעבודה הטיפולית אנו לא פעם עוצרים במפגש של המטופל כילד עם ההורה, ושם משקיעים את המאמץ לתיקון, עימות, תהליכי סליחה ואבל וכד'. יחד עם זאת, על מנת לשמור על חווית הרצף ההיסטורי של המטופל, כחלק מרציפות הנראטיב וחוויית העצמי, מעניין לבחון גם את ההקשר בו ההורה הפך להיות האדם שהוא, ההשפעות שעיצבו את סגנונו ההורי, כמו גם את אישיותו. מה הם הכוחות שהביאו את האב לצמצם את הבעת הרגש שלו ולהדגיש מצוינות, גם על חשבון הקשר עם בנו? מה הכוחות שהשפיעו על אם, אשר אינה מקבלת את הנטייה המינית של בתה? האם ישנן "בריתות" עם דמויות העבר של ההורה, אשר עומדות בסתירה לצרכים של הילד? האם ישנו אתוס משפחתי או מיתולוגיה משפחתית, המוסרים את דברם לאורך הדורות? על מנת להתייחס למרכיבים אלו יש להרחיב את המבט ההיסטורי, (כמו גם את דרגות החופש וטווח הדמיון, ולאפשר חוויות תיקון גם בין דמויות עבר בשושלת. עניין זה מתקשר גם לעבודה עם הפנמות הוריות ושמירה על החלקים הטובים של האובייקטים המופנמים. אם ניתן לראות את ההורה כילד מול הוריו, לראותו כפגיע ובעל צרכים שלא נענים, אולי ניתן לעשות לייצר חוויות תיקון בינו לבין הסביבה שלו, "ולהשיל" את עול העבר שעובר בין הדורות. כיוונים אלו פותחו בגישת הקונסטלציה המשפחתית (Wolynn, 2016), בין השאר, כמו גם בגישות רוחניות הנוקטות בראיה רחבה, לא-דואלית של העצמי.

מודים דכאניים: הפנמות תרבותיות וסביבתיות של דיכוי ושוליות חברתית

מעבר להפנמות של דמויות התקשרות ויחסים, האדם מפנים, כאמור, גם את המרקם החברתי והתרבותי אליו נולד ובו צמח. כחלק ממרקם זה קיימים גם יחסי הכוח החברתיים, שעשויים להתגלם באדם בנושאים של מגדר, שייכות תרבותית, נטייה מינית, זיקה פוליטית, תפיסות וייצוגים של הגוף ועוד. לעניינינו, מודים הוריים דיס-פונקציונליים עשויים להתגלם גם כייצוגים של דיכוי חברתי, ועל כן אציע לכנותם מודים דכאניים. דיכוי חברתי פועל בעולם הפנימי באופנים של התקפה וביוש, המביאות להצמדה של רגשות שליליים כפחד, בושה, אשמה וגועל להיבטים שונים של העצמי. באופן זה חלקים של זהות מותקפים, והאדם נאלץ להחביא או להכחיש חלקים אלו לא רק מן הסביבה החיצונית, אלא גם מעצמו. תהליכים אלו יוצרים מצב של עימות, דיכוי, הדרה והכפפה פנימיים.

פעילותם של מודים דכאניים נוטה להיות שקטה, לא מעט בזכות אלמנט הבושה והאשמה המוצמד למרכיבי הזהות הנמצאים תחת דיכוי. דיכוי פנימי מעין זה נותר סמוי פעמים רבות גם במסגרת הטיפולית. המטפל או המטפלת עשויים להיות מייצגים של אותם כוחות דכאניים, כמו במצבים של מטפל גבר ומטופלת אישה, מטופל גיי ומטפל סטרייט, מטופלת מרקע של קיפוח חברתי מול מטפלת המגיעה מרקע שבע והגמוני יותר. ייצוגים דכאניים נוטים להיות שקטים ופועלים ברקע, כמעין "סביבה" (ראו תרשים 1), כמו רבים מן המודים ההוריים הדיס-פונקציונליים. יחד עם זאת, יש הבדל מהותי בין מודים הוריים דיס-פונקציונליים המכילים ייצוגים של דמויות התקשרות ויחסים מוקדמים, לבין מודים דכאניים, המכילים ייצוגים של יחסי הכוח החברתיים והתרבותיים. ראשית, אני מניח כי חלק גדול מן אנשים הסובלים מדיכוי פנימי הם בעלי רקע התקשרותי בטוח. לא ניתן להניח כי כל אדם שנמצא בקטגוריה חברתית מוחלשת בא מרקע משפחתי מורכב ופגוע. שנית, אני מניח כי כל אדם עשוי להכיל ייצוגים דכאניים, גם אם אינו משויך לאוכלוסייה מוחלשת. יחסי הכוח החברתיים מפעילים כוחות דיכוי גם על אנשים המשויכים לקטגוריות הגמוניות בחברה. "הגברים בוכים בלילה" הוא ביטוי מייצג למקרים כאלה. שלישית, מודים הוריים דיס-פוקציונליים יובילו אותנו לא פעם למוד הילד הפגיע, כלומר לחוויה ילדית של פגיעות, בעוד שמודים דכאניים לא בהכרח משויכים לזיכרונות ילדות. מעבר לכך, אני מניח כי בחלק מן המטופלים תיוג הפגיעות שעולה מול המוד הדכאני כמוד ילדי, דווקא עשויה לערער את המהלך של יצירת התנגדות פעילה מול כוחות הדיכוי החברתיים. בניגוד לדמות הורה מופנמת, הדיכוי החברתי ממשיך להתקיים במציאות, וסביר שהמטופל ימשיך להיתקל בביטויים סמויים וגלויים של דיכוי. עלינו לסייע למטופלים לפתח התנגדות פעילה מול הפעלה של דיכוי, כחלק מפעילות הבוגר הבריא. בדומה למרד גיל ההתבגרות, בו הנער נאבק במוסכמות וחוקים בדרך לגבש את זהותו ודרכו הבוגרת בחברה, מאבק בדיכוי חברתי מופנם הוא מאבק של אישוש, בנייה וגיבוש זהות.

תרשים 1: מוד דכאני "כסביבה" אצל מטופל בעל הומופוביה מופנמת. חוויית העצמי כמתקיימת בתוך סביבה פנימית דכאנית.

נושא יחסי הכוח החברתיים והדיכוי המופנם מדוברים בספרות הפמיניסטית, בפסיכואנליזה התייחסותית ועוד (ראו לדוגמה את מושג "טראומה עיקשת", זיו, 2012). כאן אני מציע מחשבות על הטמעה של רעיונות אלו לטיפול החווייתי, ובפרט ליישום שלהם במודל המודים בסכמה תרפיה. אם נניח כי ייצוגים חברתיים ותרבותיים של דיכוי קיימים ומשפיעים על אופן ההתארגנות של אדם בעולם, נוכל להניח כי אלו משפיעים על היווצרותן של סכמות מאל-אדפטיביות, התפתחותן לאורך החיים, וכיוצא בזאת, על התלכדותם של מצבי עצמי. בהמשך לכך, ניתן להמשיג חלקי עצמי שעברו דיכוי כמודים ילדיים, בפרט כאשר חוויית הדיכוי כוללת חוויה "ילדית" וזיכרונות מוקדמים, אך לא בהכרח. אפשר גם להמשיג אותם כמוד מוחלש פגיע. אין ספק כי במקרים רבים נגלה חפיפה בין מודים מוחלשים לבין מודים ילדיים, כשם שנגלה כי בחלק מן המודים הדכאניים ישנם גם ייצוגים של דמויות התקשרות ראשוניות. ועל זאת, לתפיסתי יש להיות ערניים לכך שחפיפה זו אינה מובנית בהכרח. לתפיסתי הכללה של מושג המודים הדכאניים בטיפול עשוי לפתוח כיוונים נוספים  לחוויית הפגיעות, ולאזורים סמויים של טראומה חברתית ותרבותית.

קל יחסית להמחיש את היישום של רעיונות אלו דרך דוגמה של הומופוביה מופנמת, כמו בדוגמה הבאה: מטופל זיהה עצמו כבעל נטייה מינית הומוסקסואלית, חשף זאת מול משפחתו, שהביעה תמיכה וקבלה. ועם זאת, הוא מדווח על קושי להטמיע את העדפתו המינית לאורח החיים שלו, חש גועל כאשר רואה גברים מתנשקים, וסולד ממחשבה על חיים עם גבר. במקביל, על מנת שיהיה מסוגל לחוות מיניות הוא נעזר בסמים, אשר "מרדימים" את המודים הדכאניים שלו, וכך גם את התחושות העולות לאור פועלם. כחלק מעבודתנו על קשיים אלו, נעזרנו בעבודת כסאות, אשר החלה בחשיפה של המודים הדכאניים, שכללו הפנמות של ערכים דתיים וייצוגים סטריאוטיפיים של גבריות. השמעת הקולות הדכאניים באופן בהיר אפשרה לחוויית הדיכוי לצוף על פני השטח, להיות גלויה, ואפשרה למטופל להאזין לה "מבחוץ", כחלק מתהליך של הפרדה (אנדר, 2021א). בהמשך המטופל הפך ערני לרגשות של כעס וסלידה, כמו גם פחד ועצב שהיו מקושרים לזיכרונות מוקדמים יותר. במקרה הזה, התמקדנו יותר בכעס ובחוויית ההתנגדות לקול הדכאני, ובבנייה של קול מתנגד בהיר וחזק. התמקמות המטפל בעבודה זו הייתה כשל "עד תומך", הערני לדכאנות, ותומך במסרים המתנגדים כנובעים מחוויה של דיכוי, וחותרים לאישוש וחיזוק של מרכיבי זהות משמעותיים. ניתן לראות את עמדה טיפולית זו כסוג מסוים של הורות מתקנת בגבולות (ראו תרשים 2). תהליך זה סייע לו להפריד מעליו את הקולות הדכאניים, לראות בהם (גם) חלק ממרקם חברתי קיים, ומורשת תרבותית, ולחוש לגיטימציה הולכת וגוברת לחיות אורח חיים המותאם לצרכיו.

תרשים 2: דיאלוג בין מוד דכאני לבין מוד מתנגד לאחר הפרדה. המטפל תומך בהתנגדות הפעילה למסרים הדכאניים.

סגנונות שונים בעבודת כסאות מול דמויות הורים מופנמות

הצורך בעימות עם דמויות ההורים המופנמות עולה עם מטופלים רבים, אך לחלקם משימה זו קשה מאוד מטעמים שונים. לחלקם מפגש מדומיין עם דמות ההורה מעורר רגשות שליליים בעצמה גבוהה, ואף סיכוי לרה-טראומטיזציה. יש מטופלים שמחזיקים בברית עם ההורה הפוגעני, ומתקשים להפנות רגש שלילי כלשהו כלפיו, מצב שעשוי לנבוע גם מטעמים תרבותיים, להם יש להיות רגישים במיוחד. בנוסף, ישנם מטופלים שחוששים לאבד את "הטוב" שבהורה, ואת הקשר עם ההפנמות החיוביות של שלו, במידה ויערכו עימות מדומיין עמו, בכך שיעצימו את השלילי. להלן כמה סגנונות של עבודת כסאות להתמודדות עם אתגרים אלו:

פיצול בין דמות "ההורה הטוב" ודמות ההורה בעל המאפיינים השליליים

באופן זה של עבודה, ניתן למקם כיסא לדמות ההורה הטוב, וכיסא לצידו, לדמות ההורה בעל המאפיינים הפוגעניים. המטפל מנחה את המטופל לדמיין את "ההורה הטוב", לראות אותו ישוב על הכיסא, לחוש את נוכחותו בחדר, ולראות בו את כל הדברים הטובים הקיימים בו ובקשר עמו. כאן המטופל מוזמן להביע הערכה והוקרת תודה להורה על אותם הדברים הטובים, על "היש-החיובי" בקשר. יש מטופלים שלא נמצאים במגע עם החלקים הטובים שקיבלו בהורות, ועוררות של חלקים אלו מאפשר להם לחוות את הקשר עם דמויות ההתקשרות, כמו גם עם דמויות אחרות בחייהם, כמלאים יותר. אחרים מרגישים צורך לשמר את הברית עם ההורה בכך שינכיחו את הטוב, טרם שיפנו לשלילי. לאחר שנוצרה אקטיבציה של "הטוב", ניתן לעורר אקטיבציה של דמות ההורה בעל המאפיינים הפוגעניים, לעיתים אף ביתר בטחה, שכן כעת יש גם צד של כוחות שניתן להישען עליו (ההורה הטוב).

כאשר פונים לעבודה מול דמות ההורה השלילית, המטפל עשוי להתחיל בלהפנות את המטופל לדמיין את ההורה, "להושיב" אותו על הכיסא, ולחוש את נוכחותו בחדר. לעיתים כבר בחלק זה עולה קושי רב, והעבודה צריכה להיעשות באופן הדרגתי. במקרים בהם עולה קושי רב, אפשר להסתפק בתחושת הנוכחות של ההורה בחדר, ללא יצירה של דיאלוג, ולפנות לוויסות, חזרה להורה הטוב, או לסיים את העבודה החווייתית ולפנות לשלב העיבוד. דרך נוספת לגשת למגע עם דמות ההורה הפוגעני היא לדמיין אותו מחוץ לחדר, אזוק או במקום מרוחק, אך מסוגל לשמוע. בהמשך, המטופל מונחה לפנות להורה בעל המאפיינים השליליים, ולדבר אליו מתוך הרגשות השליליים שעולים. המטפל מסייע למטופל להביע את הדברים באופן עצמתי, ישיר וממוקד ככל האפשר, תוך כדי שמירה על חלון הסבילות שלו. במקרים מסוימים המטפל יציע את המעורבות הישירה שלו, בדרך כלל כאשר למטופל קשה מדי להביע את הדברים, או במקרים בהם דמות ההורה נראית למטופל מאיימת מדי, או לחילופין שברירית מדי מכדי לשאת את הטענות. תהליך זה עשוי להתרחש לאורך מספר מפגשים, בסבבים לאורך תקופה, או במפגש יחיד, לפי הצורך. לאחר מכן ניתן להציע למטופל לראות את שני הכיסאות, את ההורה הטוב ואת הפוגעני, ממבט על, ולראות מה הוא לוקח ממנו ומה הוא רוצה להשאיר או לדחות מעליו. דרך נוספת היא לאחד בין הכיסאות לניסיון להחזיק דמות אינטגרטיבית.

יצירת הפרדה בעזרת כסאות בין רגשות חיוביים בקשר עם ההורה לבין רגשות שליליים:

התערבות הלקוחה מטיפול ממוקד חמלה (CFT), וכוללת הפרדה בין הרגשות הבולטים העולים בקשר עם דמות ההורה. התערבות מסוג זה תכלול כסאות המיועדים להבעה של רגשות ממוקדי-איום או חסך, הקשורים להורה, כגון כיסא לכעס, לגועל, לאבדן וכד'. כמו כן, ניתן להציב כסאות המיועדים לרגשות חיוביים, כמו כיסא להוקרת תודה, לאהבה, געגוע או חמלה. ניתן להתחיל עם הרגשות החיוביים במקרה שישנו קושי להתחיל עם השליליים. ההפרדה בין הרגשות השונים מאפשרת יצירה של ראייה רחבה ומורכבת של הקשר עם ההורה, כמו גם מאפשרת להעמיק את המגע עם כל רגש בנפרד, ולאפשר מגע עם נטיות התנהגותיות שונות. בנוסף, התערבות זו עשויה לכלול כיסא לחמלה כלפי העצמי, או בשפת הסכמה, כיסא למבוגר הבריא והחומל. כיסא זה עשוי להיות ממוקם כציר המרכזי, ממנו אפשר לצאת ולחזור לפי הצורך, ואתו גם מומלץ לסיים את ההתערבות.

עבודת כסאות ברוח הפסיכודרמה - כוחות, הגנות, חלק צעיר ופגוע ודמויות ההורים:

במודל זה, שנשען במקורו על עבודה קבוצתית בפסיכודרמה, מתאפשרת הדרגתיות וגמישות רבה, וניתן להתאים את סגנון העבודה שיתאים לסגנון וכוחות המטופל. במודל זה מתחילים עם כיסא הכוחות, שעשוי להכיל את כל הדברים שהמטופל מסוגל להתחבר אליהם ואשר נותנים לו תחושה של בסיס, עוגן ויציבות. בהמשך ניתן לעורר את החלקים ההגנתיים (מודים של התמודדות), במידה וידוע על כאלה ספציפיי, או לחילופין לתשאל את המטופל לגביהם. "אנחנו בהמשך עומדים לחקור צדדים יותר רגשיים שלך, וגם חלקים ביקורתיים (לדוגמה), ואני מעוניין לחשוב אתך מה הדברים שאתה עשוי לעשות כדי לשמור על עצמך מול הרגשות שאולי יעלו". אמירה זו היא "הזמנה עם טוויסט", מצד אחד מבשרת על הבאות, ומכינה את המטופל לקושי מסוים, מפחיתה חוסר ודאות ומאפשרת תחושת שליטה. במקביל היא מזמינה הגנות, ומאפשרת לצפות מראש התנגדות וסגנונות תגובה לקושי רגשי. מהלך זה עשוי לרכך את תחושת האיום מול הפגיעות שתעלה, וגם מהווה מעין "רגל בדלת", סימן מקדים שיאפשר, ברגע שיעלו החלקים ההגנתיים (ניתוק למשל), לסמן כמשהו שצפינו מראש. לאחר מכן ניתן למקם את המוד הילדי וההורי לדיאלוג, כאשר "כיסא הכוחות" (למעשה מהווה חיבור לבוגר) ו-"כיסא המגנים" נמצאים כדי לסייע ולשמור על המטופל.

לסיכום

מודים הוריים, כפי שהם מכונים במודל המודים, הם בהבנה שלי החלק "המשלים" של הפגיעות הילדית. כפי שלכל ילד יש הורה, כך גם במודל המודים לכל מוד ילדי יש מוד הורי מקושר אליו. לא ניתן לחשוב על מוד ילדי ללא הפנמה הורית. הבחירה לכנות את המוד "הורי" מצביעה על העובדה כי בסיס המודל הוא התקשרותי. בנוסף, כפי שהצעתי למעלה, המוד ההורי עשוי לתפקד כמעין "סביבה" בה המוד הילדי שוכן בה, מה שלא פעם מציב אתגר ביצירת הפרדה בין שני מודים אלו. בהמשך הסדרה נבחן את המודים הילדיים, בתקווה כי היכרות עמם תעשיר גם את ההבנה שלנו במודים ההוריים.

מקורות:

אנדר, ע. (2021א). עבודת כסאות כשיטה חווייתית חוצת גישות: עקרונות ליבה ומשימות טיפול מרכזיות. פסיכולוגיה עברית.

זיו, א. (2012). טראומה עיקשת. מפתח, 5, 55-4.

בולס, כ. (1987) הידוע שלא נחשב: מחשבות ראשונות. פרק 15 בתוך צילו של האובייקט. פסיכואנליזה של הידוע שלא נחשב. הסדרה הפסיכולוגית, הוצאת דביר, 2000.

Carona, C., Rijo, D., Salvador, C., Castilho, P. & Gilbert, P. (2017). Compassion-focused therapy with children and adolescents. BJPsych Advances, 23: 240-252.

Giacomucci, S. (2021). Essentials of Psychodrama Practice. Social Work, Sociometry and Psychodrama. Pp 57-61, 253-275. Springer.

Pugh, M. (2019). Cognitive Behavioral Chairwork. Routledge.

Torres, A. G. (2021). Using chairwork psychotherapy to combat the psychological impact of oppression. Schema therapy bulletin.

Wolynn, M. (2016). It didn't start with you: How inherited family trauma shapes who we are and how to end the cycle. Viking, New-York.

Young, J. E., Klosko, J. S., & Weishaar, M. E. (2003). Schema therapy: A practitioner’s guide. Guilford Press.

לציטוט המאמר: אנדר, ע. (2023). עדכונים במודל המודים (3): מודים של הורות דיס-פונקציונלית. מתוך: אתר מעבדה חווייתית.