top of page

עבודה טיפולית ממוקדת רגשות: תיאוריה של רגש ומודל דו-שלבי לשינוי



מודל דו שלבי לעבודה עם רגש כותרת


תקציר

רגש הוא חלק מרכזי בחוויה האנושית, מולו מתגייסת הקוגניציה על מנת להעניק לו פשר, ולצורך יצירת תרגום של הנטיות לפעולה הגלומות בו, לכדי החלטות, התנהגויות ומשמעות. המאמר הנוכחי עוסק בתיאור סוגים, רמות ותהליכים שונים של רגש, ובחשיבות הקלינית של הבנות אלו בעבודה הטיפולית. נבחין בין רגש ראשוני למשני, ובין רגש אדפטיבי למאל-אדפטיבי, ובין רמות שונות של אדפטיביות רגשית. הבחנות אלו מסייעות בהתמקמות ובבחירת ההתערבויות הטיפוליות. נעשית גם הבחנה בין תהליכים רגשיים סכמתיים (סכמות רגש), אשר מקושרים לתהליכי למידה וחוויות עבר, לבין רגשות בסיסיים מולדים. המאמר מציע מודל דו-שלבי בעבודה עם רגשות, שלב "הגעה" לרגש, הכולל יצירת מגע עם הרגש וקבלה שלו, ושלב "עזיבה" של הרגש, הכולל הפעלה של רגשות אדפטיביים המביאים שינוי ברגשות מאל-אדפטיביים ישנים, ויצירה של נרטיב חדש ובריא של העצמי. מאמר זה מבוסס ברובו על הספר Changing emotion with emotion (Greenberg, 2021), אך כולל גם וינייטות טיפוליות קצרות מקוריות.



תיאוריה של רגש

רגש הוא חלק בסיסי ומרכזי בחוויה האנושית. הוא אוצר בתוכו מידע רב, כמו גם אנרגיה חיונית להישרדות ולמימוש צרכים. עם זאת, על מנת לממש את הפוטנציאל הטמון ברגש, יש לקוגניציה תפקיד משמעותי, תרתי משמע: קוגניציה מאפשרת להפיק משמעות מן הרגש, ולתרגם את הנטייה לפעולה הגלומה בו לכדי החלטות, התנהגות ופשר. רגש הוא תופעה אנושית רב-ממדית, אשר ישנן מחלוקות לגבי אופייה ומרכיביה (Barrett, 2017; Panksepp, 1998; Russell, 2003). עם זאת, נראה כי ישנה הסכמה לפיה רגש הוא דפוס תגובה מורכב, הכולל מרכיבים פיזיולוגיים, חווייתיים והתנהגותיים (Ekman & Davidson, 1994), וכי רגשות מסייעים לאדם להעריך את משמעותן של סיטואציות על רווחתו האישית.

המילה "רגש" בעברית מוזכרת בתנ"ך בספר תהילים ובספר דניאל, ונוהגים לפרש את משמעותה כהתקבצות או כזעזוע והתרחשות. פירושים אלו מעניינים לאור ההגדרה המוסכמת (לעיל) של רגש, כמקבץ של תופעות, וכחוויה. יחד עם זאת, הספרות העוסקת ברגש מצביעה על התופעה הרגשית כבעלת רמות שונות של מורכבות, ומעניקה לכל רמה קטגוריה:


Affect – ריגושיות בסיסית מבוססת פיזיולוגית, כגון מרוגש או רגוע


Emotion – רגשות קטגוריים, כגון עצב, כעס ושמחה


Feeling – רגשות המעורבים עם היבטים קוגניטיביים וחברתיים, כגון קנאה, חשדנות ואכזבה

אפשר להיעזר בדימוי של עץ (Damasio, 1999) על מנת להמחיש את הרמות השונות של התופעה הרגשית: השורשים והגזע הם האפקט, המכיל את רמת העוררות הפיזיולוגית ואת הערכיות (Valence), קרי, רצף של נעים ולא נעים; הענפים הם הרגשות הקטגוריים המרכזיים (Emotions); והעלים הם הרגשות המורכבים יותר, המשלבים היבטים קוגניטיביים וחברתיים (Feelings).



דימוי העץ - רמות שונות של רגש
דימוי העץ - רמות שונות של רגש

תפקידים בסיסיים של רגש

רגשות ממלאים מספר תפקידים מרכזיים התומכים בהישרדות האורגניזם:

- נטייה לפעולה: רגשות מספקים נטייה התנהגותית (דחף) המספקת הכוונה התנהגותית.

- מידע פנימי וסביבתי: רגשות מספקים מידע לגבי המצב הנוכחי של האדם וסביבתו בעבורו ולגבי הצרכים שלו.

- תקשורת חברתית: רגשות מתקשרים את הכוונות ומצבו של האדם לסביבתו.

כאשר רגש של פחד מתעורר הוא מניע דחף הישרדותי – לברוח. הרגשת הפחד מוסרת לאדם שהוא בסכנה, ומייצרת בו הבעה והתנהגות שניתן להבחין בהן, ומשדרות את המצב הזה לסביבה. הערכת הסכנה וחוויית הפחד אינן מילוליות – הן פרה-סימבוליות, ועל כן הן חסרות את ממד הפשר (Sense), ויש לעבד אותן על מנת לאפשר זאת.


נטייה לפעולה

נטיות התנהגותיות מכינות את האדם לפעולה אדפטיבית. במובן מסוים הן מספקות את הכיוון אליו האנרגיה צריכה ללכת מבחינה התנהגותית. בניגוד לרגשות (Feelings) המושפעים תרבותית, נטיות התנהגותיות הן אוניברסליות. המרכיב הבסיסי ביותר בתפקוד האנושי הם לא רגשות אלא מוכנות לפעולה (action readiness), אשר מכוונת לביסוס, עיצוב, שימור וסיום של מצב יחסים נתון בין עצמי ואובייקט (self-object relationship) (Frijda, 2016). הנטייה לפעולה בפחד היא להתרחק מן הגורם המסכן, הגנה ובטחון. כשהמטרה מושגת המעגל הרגשי נסגר: היחסים עם הסביבה משתנים והרגש מנוטרל. אם המצב מאפשר, נטייה לפעולה תגרור, בהגעה לסף מסוים של אקטיבציה, פעולה (או סדרת פעולות) מכוונת מתוך הרפרטואר של האינדיבידואל. הנטייה לפעולה והפעולה עצמה הן בסיסיות יותר מן הרגש, מאחר ולרגש עצמו ישנם מאפיינים קוגניטיביים ולרוב מודעים, לפחות חלקית. הרגש עצמו לעיתים כבר מכיל את הרפלקציה על הנטייה לפעולה.


מערכת יצירת משמעות

לרגש (Affect) יש קדימות נוירולוגית, ולמח ישנה יכולת לעבד את המשמעות הרגשית של גירוי עוד לפני שהמערכת התפיסתית עיבדה באופן מלא את הגירוי עצמו (LeDoux, 1996). באופן זה התגובה הרגשית האוטומטית מתרחשת לפני שהאדם מסוגל לעצור אותה, כמו בתגובת קיפאון לנוכח צפירת רכב במעבר חצייה או התפרצות כועסת על בן או בת זוג. למשך מספר מילישניות (12 בערך) האמיגדלה מופעלת ללא תיווך של אזורים קורטיקליים, מה שמאפשר לתגובות הישרדותיות להופיע מהר מאוד. המסלול הקורטיקלי, שפועל מעט מאוחר יותר מרגע הופעת הגירוי, מסייע בוויסות התגובה הרגשית. יחד עם זאת, המידע הבסיסי על הגירוי והיחסים בינו לבין העצמי, זמין כבר בתגובה הרגשית.


הבעה רגשית ותקשורת

התגובה הרגשית מייצרת הבעה רגשית, אשר משמשת כאמצעי ראשוני לתקשורת. כפי שבכי של תינוק מסמן לאם את סוג המצוקה והצורך בו הוא נמצא, כך גם מבט זועף של ההורה מסמן לילד אי-הסכמה או סכנה לילד. הופעת הרגש משפיעה ישירות ובמהירות על ההבעה, דרך הבעות פנים, כיוון המבט, טון הקול, טונוס השריר, גוון העור ועוד. מאפיינים אלו נקלטים על ידי הסביבה, רובם באופן לא מודע, ומעבירים מידע רגשי. מאפיינים אלו, בנוסף למלל ולהקשר, מסייעים לפרש את מה שהמוסר מרגיש ומתכוון אליו.


השלכות טיפוליות

לאור הדברים הללו, ניתן לראות כי רגש מהווה חלק מהותי מן ההתארגנות הפנימית של האדם לנוכח צרכים ומציאות משתנה. לרגש יש מהלך, וכל עוד התהליך הרגשי מתאפשר המשאבים הגלומים בו זמינים. שיבוש במהלך הטבעי של רגש נקשר להפרעות בעיבוד הרגשי (Foa & Kozak, 1986; Greenberg & Safran, 1987). המפגש בגירוי מעורר רגש מתחיל תהליך בעל חמישה שלבים:

1. הופעת הרגש. 2. כניסתו למודעות. 3. לקיחת בעלות על הרגש. 4. ביטוי הרגש דרך פעולה.

5. השלמה, ולאחריו הופעה של רגש חדש המתחיל את מעגל נוסף .

כאשר תהליך זה מופרע באופן מתמשך נוצרות הפרעות רגשיות משמעותיות. הפרעה בתהליך יכולה להופיע כאשר המודעות אינה לוכדת את הרגש, נמנעת לקיחת הבעלות עליו, הבעתו נמנעת או כאשר הפעולה והסיום נחסמות (Greenberg, 2002). כתוצאה מכך, המידע הרצוי למימוש הצרכים אינו זמין, ופעולות אדפטיביות החותרות למימוש הצורך אינן באות לביטוי ואף נשמרות מחוץ למודעות.

משימה טיפולית מרכזית היא סיוע למטופלים לחוות ולהביע חוויות רגשיות אשר בעבר נחסמו או שובש תהליכן הטבעי.

רגשות מתעוררים לאור מצבים, ומספקים מידע לגביהם, על כן חשוב לסייע למטופלים להפנות תשומת לב למידע שהרגשות שלהם מוסרים, ולעשות שימוש במידע הזה כדי להנחות את ההתנהגות שלהם לצורך סיפוק צרכים. חוויה מודעת של רגש לאור הגירוי המעורר אותו, מאפשרת שליטה על התגובה, כך אנשים חווים עצמם כאקטיביים, וכבעלי הרגש, להבדיל מפסיביים ומונעים על ידו.

עם זאת, תהליך ההגעה לרגש, מתן רשות, וקבלה שלו, אינו מספיק לצורך התמודדות טיפולית עם רגשות מכאיבים. מטפלים צריכים לסייע למטופלים, בהגעתם לרגש מכאיב, לעזוב את אותם רגשות על ידי הפעלת רגשות אדפטיביים בכדי לשנות את הרגשות המכאיבים. מטופלים צריכים להטמיע את השינוי בחווייתם באופן של נרטיב מחודש, המכיל מבט מחודש על העצמי, הזולת והעולם. תהליך זה של קבלת רגשות ושינוי רגש אחד באחר, יחד עם יצירה של נרטיבים חדשים, מצריך הכרות עם סוגים שונים של רגשות ועקרונות של שינוי רגשי.


צרכים

רגשות מחברים אותנו לצרכים הכי בסיסיים שלנו (Frijda, 1986). הם נוצרים כתוצאה מהערכה (Appraisal) אוטומטית של היחס בין מצב נתון לבין הצרכים, ולכן ניתן לראות רגשות כנשאים של צרכים. הם מסמנים לנו אם הדברים מתרחשים לטובתנו או לרעתנו, ומכוונים אותנו במהירות להגיב באופן מותאם, לרוב ללא תיווך המודעות. השיפוט לגבי גירוי, אם הוא טוב או רע, נעשה ביחס לצרכים, האם הדבר מקדם או מרחיק מהשגת הצורך או המטרה. ההערכה הזו מתרחשת כל העת: "האם הצרכים שלי בדרך למימוש?".


צרכים מתפתחים מתוך נטיות והעדפות מולדות, כמו ההעדפה טקטילית (קשה לעומת רך) או העדפה של אור לעומת צל (Greenberg, 2019). ילודים נולדים עם מערכת רגשית שתפקידה לאפשר הישרדות. הילוד הוא ישות מווסתת-רגש, המתוכננת לנוע לעבר רגשות המקדמים הישרדות, ולהתרחק מאותם רגשות שאינם. מזווית זו הילוד אינו נולד עם צרכים כמו התקשרות, הישג ושליטה. חיפוש חום, קרבה, הרגעה, בדומה להנעה לסיפוק רעב וצמא, מופיעים מכיוון שהם מעוררים רגשות "שמרגישים טוב", וכיוון שהאבולוציה הביאה לכך שאורגניזמים יפעלו בהתאם להערכות המצב ביחס לרגשות וצרכים אלו. הדברים שעונים על המטרה ההישרדותית לחיות ולהתפתח נחווים כטובים, ומתפתחים לכדי צרכים ורצונות. באופן הזה המערכת הרגשית של הילוד מנסה להביא לרגשות רצויים ולהתרחק מרגשות בלתי רצויים. עניין זה נכון לאמבה, אורגניזם חד תאי, כפי שהוא נכון לאדם. רגשות וצרכים נמצאים ביחסים של תלות הדדית, קיום האחד מצביע על קיום האחר.


ביטויים של הבנה אמפתית של רגשות צריכים לכלול ביטוי של צרכים

לא נסתפק בתגובה אמפתית המציעה מילים לרגשות בלבד, אלא נכלול את הצורך המוטמע ברגש. תגובה אמפתית כזאת – "זה גורם לך להרגיש עצוב כל כך", צפויה לפגוש תגובה של "כן", וכך אינה תוביל לחקירה והבנה עמוקה יותר. תוספת של הצורך, כגון "היית צריך שהיא תראה כמה השקעת, איך לקחת יוזמה והתאמצת, וחוסר התגובה שלה השאיר אותך ריק ובודד...", תספק תחושה של כיוון והמשך העמקה בחוויית המטופל, ותסייע לו להבדיל בין חוויות, רגשות וצרכים שונים. המטופל עשוי להגיב לתגובה זו כך – "כן, הייתי צריך שתראה שאני משתדל, שאני יכול להיות בוגר, שהיא גאה בי... זה שוב השאיר אותי בהרגשה שלא משנה מה אני עושה, אני לא טוב... כאילו אני לא קיים".


העצמי

ניתן לראות את העצמי כמערכת דינאמית בעלת ארגון עצמי, תהליך מתמשך, במהלכו חוויה המגולמת בגוף הופכת למורגשת, ואז זמינה להתבוננות ולהסמלה, בעזרת תהליכים של מודעות ושפה. ישנה דיאלקטיקה מתמשכת בין תהליכים של חוויה ורפלקציה, שמייצרת את ההרגשה של "מי אני", ומאפשרת יצירה של נרטיבים על פיהם האדם חי. נכתב רבות אודות מושג העצמי, ונראה כי גישות שונות מציגות לפחות שני היבטים שונים של העצמי הנמצאים באינטראקציה מתמדת: העצמי המתבונן (רפלקטיבי) והעצמי החווה, או במילים אחרות, התנועה בין חוויית הרגש לבין ההתבוננות בה. כשאנשים מזהים חוויה רגשית, מתבוננים בה ומנסחים אותה, החוויה הזו נוצרת באותה מידה שבה היא מתגלה. כך נוצרת חוויית העצמי, בממשק בין חווית התחושה המורגשת (Felt sense) לבין האופן שבו אנשים מסבירים אותה לעצמם.


העצמי נוצר ברגע, כחוויה המתרחשת על ציר הזמן, במגע עם הסביבה ובקשר עם הזולת. היווצרותו מתחוללת בין רגע אחד למשנהו, ומתגלמת בצורות שונות. העצמי דומה יותר לנהר באופיו, מאשר למבנה, בכך שהוא נוצר דרך אינטגרציה של חוויות ורפלקציות לאורך הזמן. הוא נוצר ומייצר את עצמו בו-זמנית, בכך שהוא מהווה את המידע - והמיידע, את הידוע - והיודע, בתהליך דיאלקטי מתמשך. כפי שמגע מתקיים רק כאשר מתרחשת נגיעה, כך העצמי מתקיים אך ורק תוך כדי חוויה של משהו בתוך סיטואציה. על כן בטיפול, מזווית זו, אנו מתעניינים בהגמשה של תהליכים מחוללי עצמי, להבדיל ממציאה של עצמי אמיתי.


עם הזמן אנשים מפתחים דרכים אופייניות להתארגנות רגשית, מה שמאפשר יציבות יחסית בהבניה של האישיות. לאנשים יש רצפים חווייתיים ורפלקטיביים הנמצאים בסבירות גבוהה להופיע יותר מאחרים. ניתן לראות את מצבי התארגנות העצמי הנפוצים הללו כ"חלקי עצמי" או "מצבי עצמי". מצבים אלו מקושרים לרגשות ספציפיים, ומתחלפים בהתאם להקשר ולרגש המופעל. כאשר מופיע איום מופעל פחד, ומתארגן לו באופן אוטומטי מצב עצמי הגנתי. כאשר האיום מוסר, האדם עובר למצב עצמי אחר. כאשר חלקי עצמי שבים ומופיעים, תהליך ההתארגנות הדינאמי הופך יציב יחסית. באופן הזה התארגנויות עצמי נוטות לחזור ולהופיע, כפי שאדם עשוי למשל להתארגן כבעל הומור, חרדתי, בעל ביקורת עצמית או אסרטיבי בזמנים שונים.


התערבויות טיפוליות שונות נוגעות לאופן שבו חלקי עצמי מתקשרים, ועל מטפלים להכיר את האופן שבו החוויה העצמית נוצרת, וכי לאנשים יש ריבוי של התארגנויות כאלה, ריבוי של חלקים, שגם הם נמצאים בתהליך מתמיד של הבניה דיאלקטית.



מודל דו שלבי לעבודה עם רגש-3


סוגים של רגש

כל הרגשות ביסודם נוצרים לטובת הסתגלות, עם זאת במצבים שונים, חלקם אינם משרתים תפקיד מסתגל. על כן הבחנה בין סוגים שונים של רגש מסייעת לתהליך הטיפולי. ניתן לסווג רגשות כמסתגלים (אדפטיביים) ובלתי-מסתגלים (מאל-אדפטיביים), ולהבחין בין רגשות ראשוניים, משניים ואינסטרומנטליים. כל אחת מקטגוריות הרגש הללו מייצגת התארגנות עצמית שונה, ומזמנת סוג אחר של התמקמות או התערבות טיפולית. בנוסף לאלה, חשוב גם להבחין בין רמות שונות של עוררות רגשית, בין עוררות יתר ותת-עוררות.


רגשות ראשוניים (Primary emotions) הם הרגשות הראשונים להופיע לאור גירוי חיצוני או פנימי, אלו הם רגשות ליבה. רגשות משניים (Secondary emotions) הם רגשות המופיעים כתגובה לרגשות ראשוניים, והם הגנתיים ובלתי מסתגלים, בכך שהם מערפלים את הרגשות הראשוניים. רגשות אינסטרומנטליים (Instrumental emotions) נחווים או מובעים על מנת להשיג מטרה, ועל כן נחשבים יותר מניפולטיביים באופיים. הביטוי "דמעות תנין" מתאר מופע של רגש אינסטרומנטלי. רגשות ראשוניים מסתגלים (Adaptive) הם רגשות שמוסרים מידע המאפשר התאקלמות טובה למצב ולסביבה. רגשות ראשוניים בלתי מסתגלים (Maladaptive) הם תגובה ראשונית למצבי טראומה ובעיות התקשרות, ואינם מסייעים להתמודדות יעילה עם מצב נוכחי, מן הבחינה שהם מהווים תגובה בהווה לאירועי עבר, ואינם מכווינים באופן ישיר למימוש צרכים עדכניים.


חוסר בוויסות רגשי (Emotional dysregulation) מופיע בתור תגובות רגשיות בלתי מווסתות או בלתי מותאמות, ומצביע על קושי בשליטה וויסות של תגובות רגשיות לאור גירוי מעורר. רגשות ראשוניים בלתי מסתגלים ורגשות משניים עשויים להפוך לבלתי מווסתים. רגשות ראשוניים בלתי מסתגלים כגון פחד מסכנה, בושה מחוסר ערך (Unworthiness), ועצב לאור נטישה ובדידות, עשויים להופיע ולעורר כאב בעצמה שלא ניתן לשאתה. עם זאת, לרוב רגשות בלתי מווסתים הם רגשות משניים, סימפטומטיים באופיים. אלו הן תגובות רגשיות מוגזמות, שאינן תואמות סיטואציה וצורך עדכני, ביחס לאתגרים סביבתיים וחברתיים. הן עשויות להופיע כתגובות מאשימות, פסיביות-אגרסיביות וכאלה היוצרות עימות.

רגשות ראשוניים מסתגלים, כגון עצב לנוכח אבדן, כעס לנוכח חדירה לגבולות או פחד לאור איום, הם תגובות מיידיות למתרחש. הם מספקים מידע מועיל ועדכני לגבי מה חשוב לאדם. רגשות ראשוניים אינם זהים לרגשות הבסיסיים שמשותפים לכל בני האדם. הכוונה ב-"ראשוניים" היא כל רגש שמופיע ראשון בעקבות גירוי, כולל רגשות מורכבים. בנוסף, יש להבחין בין אפיזודות רגשיות קצרות (למשל בכי לאור אבדן) לבין מצב רגשי מתמשך, כמו עצב ארוך טווח שהתעורר בעקבות אבדן. את האחרון נכנה מצב רוח.


רגשות משניים, כאמור, מתעוררים לנוכח רגשות ראשוניים, וממסכים אותם. כך למשל, אדם שחש פחד לנוכח סכנה אפשרית, עשוי בהמשך לכך לחוות רגש משני של כעס או בושה לנוכח הפחד שלו. אלו עשויים להיות גם רגשות משניים לתהליכים בעלי אופי יותר קוגניטיבי, כמו למשל חרדה לנוכח מחשבות קטסטרופליות. רוב הרגשות המשניים הם סימפטומטיים באופיים, כמו פניקה, חרדה או חוסר אנרגיה וחוסר תקווה במצבים של דיכאון. מטופל מדוכא, עם דמעות בעיניו, מתלונן בטון מחאתי "אני לא יכול עם זה יותר, למה אני צריך לסבול ככה?". זהו ביטוי של חוסר אונים או הכנעה. תגובה טיפולית אמפתית תכיר ברגש המשני, אבל אז תנחה את המטופל לרגש הראשוני, במקרה הזה אולי רגש של בושה או חוסר ערך (רגש ראשוני בלתי מסתגל). למשל, "זה מרגיש גדול כל כך, שאולי בלתי אפשרי לשנות, ואתה נותר חסר אונים מול זה. כמה קשה זה להמשיך לנוע כשמתחת לחוסר אונים יש את ההרגשה שלך מול עצמך...". תגובה זו נותנת הכרה ברגש המשני של חוסר האונים, שמה במילים את החוויה (הספק באפשרות לשינוי), ומזמינה לנוע לעבר הרגש "מתחת", כדי לעורר את הרגש הראשוני הבלתי מסתגל, המניע את חוסר האונים המשני.


רגשות מכוונים כלפי האחר, כמו דחייה והאשמה, הם בדרך כלל רגשות משניים, ויש לתקף ולחקור אותם על מנת להגיע לרגש הראשוני הכאוב המונח בבסיסם, בדרך כלל רגש ראשוני בלתי מסתגל. דוגמה נפוצה היא בקרב אנשים שחוו אלימות במשפחה בילדותם, וזעם משני המכוון החוצה מכסה רגש ראשוני של בושה. בילדותם הזעם היה נחוץ על מנת להגן עליהם מכאב, ועם זאת הזעם הזה הפך עם הזמן לתגובה אוטומטית לכל חוויה של פגיעות או איום. באופן הזה, הזעם עשוי להראות ראשוני, אך למעשה הוא הגנה משנית כנגד פגיעות חבויה.


רגשות אוטומטיים מתעוררים בתהליכי bottom-up, בעוד שרגשות המופקים קוגניטיבית נוצרים בתהליכי top-down ונובעים מאמונות, ראייה אידאלית של העצמי, ציפיות חברתיות, וסטנדרטים של מוסר וערכים. רגשות המבוססים על תהליכים קוגניטיביים נוטים להיות משניים, כמו בדוגמה של מחשבות קטסטרופליות המובילות לחרדה. מחשבות קטסטרופליות מונעות על ידי סכמות ליבה של פחד, והתארגנות עצמי חסר בטחון או מפוחד.


סוג נוסף של רגש שאינו ראשוני הוא רגש אינסטרומנטלי, או רגש מניפולטיבי, אשר נועד לצורך השגת מטרה ולצורך רווח משני. דוגמה נפוצה היא הבעת כעס על מנת להשיג דומיננטיות ושליטה, או "דמעות תנין" לצורך השגת סימפטיה. רגשות אינסטרומנטליים עשויים להיות מיוצרים ברמות שונות של מודעות. לנוכח רגשות אלו מטפלים צריכים לסייע למטופל להשיג מודעות לגבי מטרת ההבעה הרגשית הזאת, ולהתנסות בדרכים ישירות יותר על מנת להביע את רגשותיהם.


להבדיל מרגשות משניים ואינסטרומנטליים, רגשות ראשוניים מכילים את המידע והנטייה ההתנהגותית התואמת לצורך פתרון בעיות, על כן יש להנחות את המטופל לפנות אל הרגש הראשוני ולהביע אותו. תהליך זה הופך את המידע הרגשי והנטייה לפעולה לזמינים. אלו רגשות ליבה, ועל כן אין צורך לחקור אותם כדי לחשוף מרכיבים רגשיים וקוגניטיביים נוספים, אלא יש לחוות ולהביע אותם, ותוך כך לייצר להם פשר. כעס לנוכח יחס בלתי הוגן הוא רגש ראשוני, ואינו ניתן לצמצום או פירוק למרכיבים. הוא תגובת ליבה רגשית שיש לעורר ולהעביר הסמלה במהלך טיפול, על מנת להפוך את הנטייה האדפטיבית לפעולה זמינה, וכך לאפשר לאדם להיעזר בה על מנת לדחות את היחס הפוגעני מעליו, ולבסס גבולות מותאמים.


רגשות ראשוניים בלתי מסתגלים הם רגשות מתמידים ומכאיבים, שבמקורם היו תגובות אדפטיביות לסיטואציות קשות, אך כיום אינם מותאמים. פחד המתעורר לנוכח תגובה קולנית של מנהל בעבודה, אשר מקורו בחוויות מוקדמות של הורות אלימה, הוא רגש ראשוני בלתי מסתגל. כך גם פחד המתעורר לנוכח חיבוק אוהב מבן זוג בעקבות היסטוריה של פגיעה מינית. רגשות אלו מייצרים תגובות בלתי מותאמות למצב הנוכחי. בטיפול יש להביאם לידי מגע על מנת לאפשר להם להיות מושפעים מחוויות חדשות, וכך להשתנות.

כיצד ניתן ליצור מגע עם רגשות ראשוניים? ראשית יש לעודד מטופלים להפנות תשומת לב לחוויה הרגשית הנוכחית שלהם, ולחקור אותה ככל שניתן. בהמשך, תוך כדי הפניית סקרנות אמפתית והבנה הולכת וגוברת כלפי המטופל, ניתן לגשת לרגשות ראשוניים יותר על ידי מיקוד בחוויות נוספות שעולות, למשל "האם יש עוד רגש מתחת לרגש שדיברת עליו?".


עיבוד סכמתי רגשי

סכמות, או זיכרון סכמתי, הן מודלים פנימיים המורכבים מרשתות מוחיות באמצעותן העולם והמגע עמו מקודדים. הם פועלים על ידי יצירה של תפיסות והשפעה עליהן. לסכמות יש מרכיב מולד, והן מתפתחות ומורחבות על ידי חוויות רגשיות. האדם נולד עם נטיות מולדות בעלות מאפיינים אפקטיביים, מוטיבציוניים, קוגניטיביים והתנהגותיים. סכמות מולדות אלו "מחפשות" יישום. כך למשל, סכמה של פנים מחפשת פנים, סכמה של הרגעה מחפשת חוויות הרגעה, והן מייצרות חווית סיפוק כאשר חוויות אלו מתממשות.


סכמות רגש (Emotion schemes) הן מבנים מחוללי פעולה וחוויה, ומהוות את מרכיבי הבסיס ליצירת משמעות רגשית. הן שונות מסכמות קוגניטיביות (Cognitive schemas), אשר מייצרות אמונות ומבנים שפתיים. אנו נולדים עם מעגלים מוחיים מובנים שנועדו לייצר פעולות הישרדותיות, באמצעותם אנו בונים את החוויה שלנו בעולם. אנו לא לומדים איך לכעוס או להיות עצובים, אלו רגשות מובנים. אנו לומדים על מה לכעוס וממה להיות עצובים דרך חוויות למידה שנרשמו, ומאוחר יותר הופעלו, באמצעות סכמות רגש. הימצאותו של רגש בכל זמן נתון מלמדת על אקטיבציה של סכמת רגש, או קבוצה של סכמות, אשר אחראית על העיבוד. אקטיבציה של סכמת רגש חושפת אותה גם לאפשרות לשינוי. סכמות רגש פעילות מביאות להתארגנות חוויית עצמי, כגון חוויה של חוסר ערך או הרגשת חוסר בטחון, והן יעד לשינוי בטיפול.



תרשים: סכמת רגש ותהליך היווצרות חוויה רגשית - רגשות נחווים כתהליך הנוצר מסכמת רגש.
תרשים: סכמת רגש ותהליך היווצרות חוויה רגשית - רגשות נחווים כתהליך הנוצר מסכמת רגש.


התארגנות עצמי וסכמות רגש

בעוד שסכמות רגש מייצרות תגובות רגשיות, התארגנות עצמי היא תבנית מסדר גבוה יותר, המהווה שילוב בין דפוסים של חוויה והתנהגות, ואלו בתורם מהווים מיזוג של סכמות רגש ותהליכים סכמתיים נוספים. בושה היא רגש המופעל על ידי סכמת רגש, בעוד שהתארגנות עצמית תכלול במקרה הזה הרגשת חוסר ערך או חוסר בטחון. התארגנות עצמי מתבססת על שילובים בין מגוון של רגשות יחד עם דרכי התמודדות עם הרגשות הללו, כגון חוויה של פחד, בושה ועצבות, והתנהגויות של הצמדות או נסיגה. מספר סכמות מופעלות בו-זמנית על ידי גירוי מפעיל, והמיזוג ביניהן מייצר דרכים שונות של תגובה ומצב תודעה. אירועים אלה בעצמם עשויים להיות גירוי מפעיל, כאשר האדם עשוי לעבור ממצב אחד למשנהו בזמן קצר, כמו מעבר בין זעם לעצבות, פחד להומור וכד'. התארגנויות עצמי שונות מקושרות למאמצי מימוש של צרכים בסיסיים שונים.


סכמות רגש הן נלמדות, ונוצרות מחוויות עבר. הן מבני זיכרון הממזגים באופן אוטומטי ומהיר מרכיבים אפקטיביים, קוגניטיביים והתנהגותיים, ובאמצעות קישור לתהליכים לא מודעים נוספים, מהווים את הבסיס להתארגנות העצמי. כרכיבי זיכרון, סכמות רגש מכילות ייצוגים שנוצרים מחוויות ממשיות, הכוללים את התחושות, רגשות, קוגניציות, דימויים, התנהגויות ודרכי פעולה. לאור התרחשות הנרשמת כחשובה לאורגניזם, נוצרת סכמת רגש בעלת משמעות (פשר) ספציפית. כאשר צרכים אינם מקבלים מענה, נוצרים זיכרונות סכמתיים רגשיים בלתי מסתגלים, הכוללים את החוויה הרגשית שנוצרה לאור חוסר המענה לצורך. כאשר אירועים בהווה כוללים גירויים או משמעות דומים לאלו שהתרחשו בעבר, סכמות הרגש עוברות אקטיבציה, מייצרות רגשות, ואלו הופכים למצבים חווייתיים (מצבי עצמי או התארגנות עצמי). כאשר בטיפול אנו מכוונים למגע עם רגשות של פחד, כעס או עצבות, אנו מכוונים למגע עם מקבץ בלתי מעובד של רגשות משולבים עם קוגניציות, הנמצאים בהקשר (Contextualized) עם סיטואציות, ונושאים בקרבם חוויות בעלות משמעויות של התקשרות וזהות.


הערכות (Appraisals) הן תהליך אוטומטי הכולל שיפוט או הערכה של מצב ביחס למימוש (או חוסר מימוש) של צורך. הערכות הן תוצר של מקבץ סכמות פועלות שעברו מיזוג ומייצרות תפיסה של סכנה, אבדן, נחמה וכד'. ניתן לראות הערכות כמבנה מסדר גבוה, התלוי בתהליכים סכמתיים המתרחשים ברמה בסיסית יותר.


לצורך המחשת פעולתן של סכמות רגש, דמיינו מצב בו אדם חש פחד במפגש עם מנהל חדש בעבודה, במהלך סיטואציה ניטרלית. סכמות הפחד של אותו אדם סורקות את השטח באופן מתמיד, גם אם ברמות משתנות, לצורך איתור מצבי סכנה. כאשר הן מגורות לרמה מספקת על ידי גירויים סביבתיים – גם כאשר בפועל אין סכנה ממשית – הן מפעילות הערכות (Appraisals) של סכנה ביחס לצורך בביטחון, ומייצרות רגש של פחד. חוויות עבר של כישלון ופגיעות, במצבים בהם הצורך בתוקף (ולידציה) ובטחון לא מומשו, תרמו להיווצרותן של סכמות הפחד, שכעת עברו אקטיבציה. וכך, קולו של המנהל, הבעת פניו, התאורה בחדר, ומרכיבים אחרים בסיטואציה שדומים מספיק למצבים שחוללו את הסכמות במקור, מביאים לרמת אקטיבציה של סכמות הפחד, המביאה לתגובת פחד.


סכמות רגש אחראיות על חלק נרחב מן החוויה הרגשית של אנשים, ובמהותן מספקות תגובות אוטומטיות על בסיס אינטגרציה של רגשות, קוגניציות ונטיות התנהגותיות. אינטגרציה זו מושתתת על תבנית עיבוד קיימת שעברה אקטיבציה לאור גירוי עכשווי. אנשים חווים רגש באופן שונה אחד מהשני, ומרגע אחד למשנהו. המרכיבים השונים של החוויה מושפעים מחוויות עבר של אותו אדם. החוויה של "רוני", כשהיא עצובה, היא שונה מהחוויה של "נעמה", כשהיא מרגישה עצובה. ועם זאת, ישנו ניחוח משותף לעצבות בין אנשים.


התארגנות עצמי רגע-אחר-רגע

בני אדם נמצאים באופן תמידי, רגע-אחר-רגע, בתהליך של התארגנות עצמי (Greenberg & Pascual-Leone, 1995). אדם יוצא מביתו בדרכו לעבודה, קצת חרד בצפייה למפגש שצפוי לו במשרד בהמשך היום, חש מתח שרירי ומודאג במחשבות. הוא הולך לכיוון רכבו ולפתע שם לב לכתובת גרפיטי על קיר אחד הבתים שלא הבחין בה קודם לכן. באופן מידי עולה בו זיכרון בו הוא עצמו, בעודו נער, ריסס כתובת גרפיטי לראשונה. מיד עולה בו תחושה חמימה בחזה, חיוך ותחושת נוסטלגיה המערבת געגוע. כתובת הגרפיטי ככל הנראה תייצר תגובה שונה באדם אחר, שכתובות נעצה רוססו על בית הוריו כשהיה ילד, למשל. אותו אדם בעל תחושה נוסטלגית המתקדם בצעדיו, לפתע מבחין במשאית זבל בעת פינוי אשפה, החוסמת את המשך הרחוב. באותו רגע מופיעה ההכרה כי רכבו חונה ברחוב זה, והוא צפוי להתעכב בדרכו לעבודה. הדופק שלו עולה עוד לפני שניסח לעצמו מחשבה מאורגנת על משמעות המצב, והוא חש זרמים של חרדה לאורך גופו, ונשימתו נעשית שטוחה. הוא מחיש את צעדיו, וחש כעס עולה וגובר, בעוד שהוא זוכר מקרים נוספים בהם התעכב ביציאה מן הרחוב, אודות לסדרי התנועה וצפיפות האוכלוסין באזור מגוריו. לפתע הוא מבחין בילד קטן, העוזב את יד אימו ושועט לעבר הכביש, ובין רגע דחף בהול עולה בו, וגופו נוטה קדימה לזינוק אחר הילד. הוא עוצר את הילד בגופו, ורואה את אימו המבוהלת מבחינה בכך, ושם לב לבהלה שלה המתחלפת בנשימת רווחה, פניה מאדימים מעט ועיניה נעשות לחות, בעודה ממהרת לחבק את בנה. בליל של תחושות עולה בו, הוא חש את חוזק גופו ואת הבהלה מתחלפת בעוררות ממריצה ותחושת סיפוק, שבשניות הבאות מצטרפות אליה מחשבות על הישג, תוך כדי שמבחין בחיבור המחודש בין האם לבנה, ובמחווה של הכרת תודה ממנה. בצעד הבא עולים בו דימויים חזותיים של שני ילדיו הקטנים ותרחישים של סכנה ומניעתה. עם דימויים אלה עולה בו חוויה רגשית של אהבה ורצון למגע עוטף עם ילדיו, וגם דאגה הורית ופחד מאבדן. הוא חווה את בליל הרגשות והמחשבות הללו בעודו מתקרב לרכבו, נכנס ומתיישב, ושם לב שהמשאית התקדמה וכי הרחוב פנוי לנסיעה. הוא חש הקלה במתח, ובעוד הדימויים והרגשות שעסקו בילדיו נהפכים עמומים, מחשבות על המשך יומו חוזרות. התרחשות פנימית זו עשויה לערוך לא יותר משתים או שלוש דקות, והיא מורכבת מאקטיבציה של מכלול סכמות רגש, אשר מחוללות להתארגנויות עצמי שונות.


בניגוד למספר המצומצם של רגשות "טהורים", ישנן אינספור אפשרויות להתארגנות עצמי ולמצבים רגשיים, זאת אודות למיזוג של מקבצי סכמות שעוברות אקטיבציה. ילדים, ופחות מהם, מבוגרים, עשויים להרגיש רגשות "טהורים" (שמחה, עצב, כעס וכד'), אך ככל שהאדם מתבגר רגשות אלו מתערבבים, והחוויה הרגשית נעשית מורכבת ומרובדת יותר. תגובות רגשיות בוגרות מכילות אוסף של פרשנויות, משמעויות אישיות ומיזוג של מגוון רגשות בסיסיים.


ישנם גירויים שייצרו תגובה רגשית בסיסית ודומה בכל אדם, כמו למשל תגובת בהלה בעקבות קול רעם. עם זאת, רגשות בדרך כלל אינם מופעים בצורת תגובה אוניברסלית כזאת, הם ייחודיים ואידיוסינקרטיים. אדם אחד עשוי להרגיש רגזנות יחד עם מידה של פחד, בעוד שלאחר הכעס ישתלב עם מידה של עצב. בנוסף, רגשות מורכבים, כמו קנאה, למשל, מורכבים משילוב של רגשות בסיסיים של כעס, פחד ועצב – "אני מרגיש שחסר לי משהו (עצב), החסר הזה עשוי לפגוע בי (פחד), ולמישהו אחר יש את מה שחסר לי וזה לא הוגן (כעס)". כמו כן, מצבים ותפקידים שונים מצריכים שילובים שונים של רגשות. למשל, על מנת שאדם יתפקד בתור "הורה טוב", הוא צריך מידה מסוימת של כעס או גאווה על מנת לשמור על עמדת סמכות, אך עליו גם להרגיש מידה של רוך וחום על מנת לספק הזנה, שמחה ועליזות על מנת לספק הנאה ומשחק לילדיו. שלל מצבי הרגש הללו מתמזגים לכדי הורה יציב ואוהב המספק את התגובות המותאמות לסיטואציה ההורית.


מודל דו שלבי לעבודה עם רגש

אקטיבציה של סכמות רגש במהלך טיפול

למרות שמקורותיהן של סכמות רגש הם רגשות בסיסיים, אקטיבציה של סכמות רגש מייצרת חוויות והתארגנויות עצמי מורכבות, כפי שניתן לראות בדוגמה הבאה, הלקוחה מתוך מפגש טיפולי עם מטופל גבר הסובל מזה מספר שנים מדיכאון:


מטפל: מה שלומך דניאל?

מטופל: ככה ככה... חושב איך לפתוח את זה... שמעת על הבחור שהתאבד השבוע? זה היה בחדשות.

מטפל: כן...

מטופל: הוא ואני היינו חברים מאוד קרובים...

מטפל: באמת?!

מטופל: לא עכשיו, לפני הרבה שנים... בחטיבת הביניים.

מטפל: אני ממש מצטער לשמוע... איך אתה עם זה?

מטופל: זה שוק... הייתי בלוויה וראיתי את אמא שלו... היא זעקה, זה היה מזעזע... היא זיהתה אותי, חיבקתי אותה...

מטפל: נשמע כמו חוויה מפתיעה וקשה... וזה עצוב.

מטופל: היה עצוב לראות אותה...היה לי חשוב להגיע לתת להם כבוד...

מטפל: כן, אני מבין. וזה בטח לא היה פשוט וגם אם לא הייתם בקשר כל השנים, בכל זאת יש לכם היסטוריה משותפת...איך זה בשבילך?

מטופל: כשראיתי את זה בטלוויזיה זה היה שוק אבל הרגשתי משהו גם חיובי... אני לא יודע מה בדיוק, אבל איזה דבר נורא זה להגיע ללוויה ועוד לחבק את אמא שלו ככה. אם היו יודעים איך אני מרגיש בפנים היו מבינים איזה בן אדם נורא אני...

מטפל: התחושה שהרגשת לצד השוק, "ההרגשה החיובית", הייתה בסתירה חזקה לזעזוע של האירוע ולצער שראית שם בלוויה... נשמע שאתה מרגיש אשם על זה שהרגשת ככה?

מטופל: כן, כן, זו אשמה, בטח, איזה בן אדם מרגיש הרגשה חיובית על אירוע כזה? וגם מתנהג כאילו כלום, איזה זיוף...

מטפל: נראה שהאשמה הזאת מצליפה, אני רואה את הפנים שלך מתכווצות, זה כואב לך...

מטופל: אני מרגיש נורא...


המטופל מדווח על אקטיבציה של רגשות מגוונים לאורך ההתרחשויות שתוארו. ראשית, לאחר ההפתעה הראשונית (תגובה רגשית בסיסית ואופיינית לאור חשיפה לאירוע "גדול" ולא צפוי), מופיעה "הרגשה חיובית". נשים לב שבתיאור הזה ישנם מאפיינים בסיסיים של ערכיות (חיובי לעומת שלילי), אך אין תיאור של רגש קטגורי או ספציפי אחר, ואין מרכיבים של פשר (חסר רכיבים קוגניטיביים). מדובר על אפקט חיובי, שהתעורר לאחר חוויית ההלם הראשוני. עם זאת, המטופל אינו מתעכב על הבנת חוויה זו, אינו מקבל אותה כחלק ממנו, ולמעשה עובר לתיאור של רגשות שהתעוררו לאור זיהוי הרגש הקודם, כלומר רגשות משניים, במקרה הזה נראה כי מדובר על אשמה ובושה. כאן אנחנו מקבלים גם רכיבים קוגניטיביים, הכוללים הערכה עצמית שלילית, והשוואה עם הסביבה. המטפל מזהה את האשמה כרגש משני, ומסייע למטופל בתיוג האשמה, ובהפניית הקשב שלו לכאב שזו גורמת, על מנת שניתן יהיה לגשת לרגש הראשוני שהופעל ולהבין אותו. מעבר לכך, נראה שהאשמה היא סימפטומטית, גורמת כאב ולא מקדמת את הבנת המטופל את עצמו.


מטפל: אני רואה... יש קול בפנים שאומר שמה שהרגשת, ה-"הרגשה הטובה", זה לא תואם לאירוע הזה, וזה מכאיב לך. אבל אני סקרן גם לגבי ההרגשה שזיהית, אולי אם נוכל לברר קצת לגביה נבין יותר? מה דעתך?

מטופל: בסדר, אני מוכן לנסות...

מטפל: הדבר הראשון שאמרת שהרגשת היה שוק, וזה נשמע מאוד תואם... אחרי הרבה שנים שלא התראיתם פתאום אתה מקבל את הידיעה הזאת בטלוויזיה באופן כל כך לא צפוי... זה מפתיע ומטלטל. אבל אז הופיע רגש חיובי. כשאתה נזכר בהתרגשה הזאת, איך זה?

מטופל: לא יודע... כמו וואו כזה...

מטפל: כאילו מפתיע ואולי מרגש?

מטופל: כן, אני לא האמנתי, פתאום ראיתי את אמא שלו בטלוויזיה וצעקתי לרונית (בת הזוג של המטופל) שהייתה בבית "בואי, בואי מהר, תראי".

מטפל: כן, כאילו משהו דרמטי קורה ואתה מזהה את זה, כאילו אתה קשור לזה איכשהו?

מטופל: כן, משהו כזה

מטפל: וזה באמת היה אירוע שדיווחו עליו בכל מקום ודיברו עליו... ואולי ההרגשה הזאת שאתה קשור איכשהו לדבר כל כך גדול זה מעורר... מרגיש חי או רלוונטי איכשהו?

מטופל: כן, זה-זה, זה באמת הרגיש ככה, כאילו אני בעניינים של משהו שכולם מדברים עליו עכשיו...

מטפל: אם זה אפשרי לך, תוכל להישאר עם התחושה שעולה כשאתה בעניינים של משהו גדול כזה...מה עולה בך?

מטופל: מרגיש חי... אני חושב שהרבה זמן לא הרגשתי ככה.

מטפל: תחושה שהרבה זמן לא הרגשת חי ככה... כן... ואיך זה בשבילך? כשאתה שם לב לזה?

מטופל: זה עצוב... אני עצוב על עצמי. אני חי אבל לא מרגיש חי כבר כל כך הרבה זמן...


בחלק הזה המטפל מסייע למטופל להפנות את תשומת הלב לחוויה הראשונית, להרגשה "החיובית" שחש מיד לאחר ההלם. המגע עם התחושה מאפשר להעמיק את האפקט ולהעביר אותו סימבוליזציה, "מרגיש חי". העוררות הראשונית שמטופל חש הפכה לתחושה של "להיות חלק מהחיים", שדבר גדול קורה בחיים שלו. כפי שניתן לראות, המגע עם תחושה זו התחלף במהרה עם רגש ראשוני אדפטיבי של עצב על אבדן תחושת החיות, "עצוב על עצמי". מגע עם עצב זה הוא חשוב, מכיוון שהוא מוסר מידע חשוב לאדם על מצבו ועל צרכיו, ומאפשר הבנה עצמית, וגישה לחמלה עצמית.


בדומה לדניאל, אנשים מגיעים לטיפול עם מצבים רגשיים מורכבים, וצריכים סיוע בהתרת המורכבות, כך שיהיו מסוגלים להרגיש את הרגשות הבסיסיים שלהם מתחת לסבך הרגשות המשניים. התרת האשמה, הבושה או החרדה, למשל, מקלות על האדם להתחבר למצבי רגש בסיסיים, ועם אלו עולה גם תחושת בהירות והבנה עצמית, המביאות להקלה ושחרור. ככל שאנשים מתרחקים מן הרגשות הבסיסיים שלהם, כך החוויה הרגשית נעשית מסובכת יותר, ואובד הקשר עם המצפן הרגשי הפנימי, אשר מאפשר לחוש אם משהו הוא מיטיב או מזיק. כמו כן, מתעמעם הקשר עם הרגשות כפי שהם מופיעים בגוף, ונוצרת דיסאוריינטציה או פיצול בין הגוף למחשבות.


גישה דו-שלבית כמודל לשינוי רגשי


המודל לשינוי רגשי המוצע כאן עושה שימוש בגישה דו-שלבית (Greenberg, 2002) של הגעה לחוויה הרגשית ועזיבתה. ראשית המטפלת מאזינה ומאפשרת לסיפור ומשמעותו הרגשית להופיע. המטפלת מזהה את האזורים בעלי הבולטות הרגשית המשמעותית ביותר, וחוקרת אותם עם המטופל. על מנת להתפנות לרגש (Attend to), לקבל את הופעתו ולהיפתח אליו (Welcome), לסמל אותו (Symbolize) ולחקור אותו (Explore), המטפלת עשויה לומר "בואי נשאר עם התחושה הזאת של חלל בפנים, שמרגיש ריק, תוכלי להישאר עם זה עוד קצת, ולשחרר את הנשימה שלך תוך כדי? מה את חווה כשאת עושה את זה?". כך המטופלת מפנה את הקשב שלה לסכמות הרגש ולתגובות המקושרות אליהן, ועשויה לפרט על החוויה. כמו למשל "זה מכווץ, מפחיד לראות כמה אני בודדה...". בדוגמה הזו, הפנייה של המטופלת אל החוויה הרגשית באופן הזה הניבה את המידע כי תחושה של בדידות עמוקה מופיעה בתור החלל שהופיע קודם, וכי ישנו פחד לשהות עם הבדידות. תגובה זו עשויה להוביל להמשך החקירה של תחושת הבדידות (רגש ראשוני מאל-אדפטיבי), ולנטיות לפעולה הגלומות בה, או לחילופין לתחושת הפחד (רגש משני), המקשה עליה להתפנות לבדידות. המטופלת עשויה גם לגלות כי פתיחת פתח לתחושת הבדידות חושפת בה פגיעות נוספת, בין אישית, אשר משפיעה מלכתחילה על הבדידות שלה.

לאחר שנוצר המגע עם הרגש המאל-אדפטיבי, ותחושת המשמעות האישית שלו בוטאה, המטרה הבאה בטיפול היא לסייע למטופלת לפנות למשאבי רגש אדפטיביים, כחוויה סותרת המכילה את הנוגדן לרגש המאל-אדפטיבי. זה השלב השני במודל הדו-שלבי. מעבר למיקוד בחוויה רגשית שונה וזמינה עשוי להספיק לצורך הנעת השינוי, כמו למשל תחושת הביטחון והאמון בקשר עם המטפלת, והאפשרות לשתף בחוויות אישיות עמוקות במסגרת הקשר הבטוח. המטפלת עשויה גם לסייע למטופלת לבטא את הצורך המתעורר מן החוויה רגשית, ובכך לפנות לחוויה רגשית אדפטיבית: "מה את צריכה כשאת בתוך החוויה העמוקה הזאת של ריק ובדידות?". המטופלת עשויה לומר "אני צריכה חיבוק, מישהו שיראה אותי ויבוא אלי...". לאור זאת המטפלת לסייע למטופל ביצירה של שיח פנימי בין הצורך במגע חם לבין החלק שחוסם את האפשרות לקבל מענה או לבטא אותו. המטפלת יכולה לשאול "מה את אומרת לחלק בך שמכווץ אותך, וסוגר את הפתח לאחרים מתוך פחד להיפגע, ושומר אותך ככה בבדידות הזאת?". המטופלת עשויה לומר "אני יודעת שאני צריכה לשמור על עצמי כי נפגעתי בעבר, אבל אני צריכה להרגיש פחות בודדה ולראות איך אני יכולה לסמוך שוב על אנשים...", באופן הזה היא לוקחת חלק אקטיבי בדיאלוג בין הרגש המאל-אדפטיבי לבין חלק אדפטיבי של החוויה הרגשית.


עקרונות כלליים לשינוי רגשי

גרינברג (2021) סוקר שישה עקרונות כלליים לעבודה עם רגש:

1. מודעות רגשית – שימת מילים (סימבוליזציה) לחוויות ליבה רגשיות.

2. הבעה – ביטוי מילולי או בעזרת פעולות של החוויה הרגשית.

3. וויסות – הרגעה והפחתה של עוררות רגשית.

4. התבוננות – יצירה של נרטיב הגיוני לחוויה.

5. טרנספורמציה – שינוי חוויה רגשית מאל-אדפטיבית בחוויה רגשית אדפטיבית.

6. חוויה רגשית מתקנת – חוויה רגשית חדשה יחד עם אדם אחר.


בנוסף לעקרונות אלו, אשר יפותחו בהמשך, המודל הדו-שלבי מתאר עבודה טיפולית עם רגשות ככוללת שני שלבים עוקבים: הגעה לרגש ועזיבתו. השלב הראשון , הגעה, נועד לסייע לאנשים להיות מודעים לרגשות שלהם, לקבל אותם, ולבטא אותם במילים. השלב השני, עזיבה, כולל מעבר הלאה מן הרגש והתארגנות העצמי הנוכחיים שעובדו בשלב הקודם, וטרנספורמציה של רגשות ליבה מאל-אדפטיביים. טרנספורמציה זו כוללת זיהוי של התפיסות השליליות לגבי עצמי ואחרים המקושרות לרגש הנוכחי, זיהוי הצורך ברגש הליבה, ויצירה של רגש והתארגנות עצמי בעלי תחושת סוכנות (Agency), בעזרתם ניתן לפרק אמונות שליליות על עצמי, העולם והזולת. בשלב זה המטופל נעזר ביצירת הגישה ובהסתמכות על תגובות וצרכים רגשיים בריאים ובוגרים יותר.


הגעה לרגש: לא ניתן לעזוב מקום בטרם הגענו אליו


יש לבוא במגע עם חוויה רגשית פגיעה על מנת לרפא אותה. עלינו להעביר את המסר למטופלים כי על מנת להתגבר על רגש שלילי, עליהם "לעבור דרכו". בשלבים הראשונים בטיפול יש לספק למטופלים את הרציונל הטיפולי הזה כדי לייצר שיתוף פעולה: "הרגשות שלך חשובים, הם אומרים לך שהדבר הזה חשוב לך. בוא ננסה לתת להם מקום, ולאפשר להם להעביר את המסר שלהם בבירור כמה שניתן". המטפל ממשיך ומסייע למטופל להתקרב לחוויה הרגשית, לבצע הערכה שלה ולווסת אותה במידת הצורך. תוך כך נוצרת הבנה לגבי הקשר בין חווית הליבה והנרטיב המכאיבים של האדם לבין הסימפטומים המוצגים והמנגנונים שלהם.

במקביל, נסייע למטופלים לחשוף חוויות וסיפורים מכאיבים, תוך כדי שמירה על מגע שלהם עם חווייתם הסובייקטיבית. המטפל מסייע למטופל לשאת את החוויה, לקבל את נוכחותה ולנסח אותה, כך שיהיה מסוגל בהמשך להרהר עליה, לווסת אותה באופן מיטיב, וליצוק ממנה משמעות. קבלת הרגש ומשמעותו האישית מאפשרת מגע עם הכוונות והאמונות כלפי העצמי והזולת, וגישה עם המטרות והצרכים של העצמי. זהו מהלך ראשוני ומרכזי בעבודה על מודעות רגשית.


לצורך טיפוח מודעות רגשית נסייע למטופלים לשים לב ולבוא במגע עם תחושות, אותות פנימיים של הגוף, אשר מגע עמם מאפשר ידיעה בלתי-מילולית של רגשות. להבדיל מידיעה אינטלקטואלית של האדם על עצמו, כמו מתבונן מבחוץ, כאן האדם מופנה להרגיש את עצמו מבפנים. אנו מעודדים אותו לקבל בברכה את התחושות והרגשות שלו, להתבונן בהם, לנשום, ולאפשר להם לצוף ולהתבהר. אנו מעודדים את המטופלים לראות את הרגשות בתור מידע. תוך כדי כך, אנו מסייעים למטופלים להתוודע לדרכים השונות בהן הם חוסמים או נמנעים מרגשותיהם.


בשלב נעניק גם חינוך רגשי על מהות של רגשות, סוגי הרגש ומהלכם. מסר חשוב בהקשר הזה הוא כי רגשות אינם מסקנות מגובשות המצביעות על דרכי פעולה, אלא הם מקור מידע חיוני העשוי לסייע בתהליכים של הכרות עצמית ושקילת כיוונים לפעולה. לדוגמה, המודעות לכך שיש בי כעס כלפי אדם קרוב אלי עשויה ללמד אותי משהו לגבי הגבולות שלי במסגרת הקשר אתו ובקשרים עם אחרים. הכעס לא בהכרח מצביע על כך שיש לנתק את הקשר, לנקום או לפגוע, אך לא פעם אנו פוגשים כי מגע עם רגשות שליליים ביחס לאחרים מעורר רגשות משניים, המצביעים על תפיסה כי יש להימנע מן הרגש השלילי הראשוני. באופן כללי, נרצה לעודד מטופלים לראות את הרגשות שלהם כתופעה שיש לחקור אותה, הם אינם מזיקים, ואינם סטטיים, יש להם מהלך וסופם להיעלם, ולהתחלף ברגשות אחרים. יחד עם זאת, עבור מטופלים המתמודדים עם רגשות עוצמתיים וקשיי וויסות, המשימה הראשונית היא ללמוד כיצד לווסת אותם, יותר מאשר לאפשר להם לעלות. לאחר שסייענו למטופלים להעניק תשומת לב לחוויה הרגשית, ולאפשר לה לעלות, המשימה היא לתאר את הרגש במילים. שיום רגשות הוא גם פעולה מווסתת, ותיאור מילולי של החוויה הרגשית הופך אותה לזמינה יותר להתבוננות.


לאחר הגעה לרגש, מטופלים צריכים להחליט אם זהו מקום טוב בעבורם, האם זה מועיל לחווייתם האישית, למהלך חייהם ולקשרים שלהם. המטפלת יכולה לשאול "האם הרגש הזה מיטיב או מועיל לך, או שאולי הוא בלתי מועיל?". במידה ואינו מועיל, "האם הוא קשור לחוויות מכאיבות מן העבר?". רגש שאינו אדפטיבי אינו מנחה לפעולה אדפטיבית בהווה, ויש לסייע למטופלים בעיבוד נוסף שלו על מנת לקדם שינוי מיטיב.


עזיבת הרגש: בניית תחושת סוכנות בעצמי

על מנת לזהות שרגש אינו מועיל, יש ראשית להסכים להרגיש אותו, לקבל אותו כחלק מהחוויה האנושית. כל עוד חוויה רגשית מתויגת כ-"לא-אני" לא ניתן לשנות אותה. זהו מעין פרדוקס: מן הרגע שקיבלתי את הרגש הוא נתון לשינוי. כל עוד לא קיבלתי את נוכחותו, הוא נותר במקומו. רק לאחר שישנה הסכמה לרגיש את הרגש, ולקבל אותו כ-"חלק ממני", יש אפשרות לבצע הערכה שלו, בין אם הוא מועיל או בלתי מועיל, ולשנותו. לפי גרינברג (Greenberg, 2015), רגשות מאל-אדפטיביים לרוב מקושרים לשלושה רגשות בסיסיים: (1) פחד-חרדה, (2) בושה (3) ועצב. אלו, בהתאמה, מקושרים לשלושה אופני תפיסת עצמי: (1) שבריריות וחוסר בטחון, "עצמי חלש" שאינו מסוגל להתמודד ולשרוד בכוחות עצמו; (2) תחושת חוסר ערך וכישלון, "עצמי פגום"; (3) תחושת נטישה ובדידות, "עצמי עצוב ועזוב".


על מנת לשנות את תחושת הפגיעות הבסיסית ברגשות מאל-אדפטיביים אלו (פחד, בושה ועצב), ראשית יש לבוא עמם במגע. שנית, יש לזהות ולהכיר בחוויות ובהקשר שהביאו לפגיעות הבסיסית הזו בעצמי. לאחר מכן, יש לאחות ולרפא את הפגיעות הבסיסית הזו, ולבנות תחושת עצמי חזקה ובריאה יותר. רגשות מאל-אדפטיביים צפויים לבוא בצמידות לתפיסות שליליות של העצמי, הזולת והעולם. לעיתים קרובות אנשים חווים תפיסות שליליות אלו כקולות פנימיים שליליים, קולות נוקשים וביקורתיים שנלמדו בעבר, דרך יחס שלילי שספגו מן הסביבה או כמעין הכוונה פנימית אשר נוצרה כדרך התמודדות עם מציאות בלתי מיטיבה. תפיסות שליליות אלו, המגולמות כשיח פנימי שלילי המכוון כלפי העצמי, הן הרסניות לעצמי הבריא, ויש לשנותן. לצורך זאת, יש להביא אותן לביטוי ברור ככל שניתן דרך יצירת מגע עם הרגש המאל-אדפטיבי. אקטיבציה של הרגש המאל-אדפטיבי מאפשרת לחשוף אותו למצב רגשי אחר ובריא, במעין תהליך מנוגד.


בליבת שלב "העזיבה", נוצר מגע בין חלקים בריאים, בעלי סוכנות (Agency), בעצמי, לבין חלקים מאל-אדפטיביים, תהליך המפרק (De-structure) אמונות שליליות על העצמי, הזולת והעולם. בשלב זה אנו מסייעים למטופלים להתמקד בצרכים הבריאים שלהם כגון הגנה, נחמה, וחיבה, שהתעוררו לאור יחס שלילי, או בביטוי הצרכים שלהם באוטונומיה ומסוגלות, לנוכח צורך ישן באישור מן הזולת. במסגרת סביבה טיפולית תומכת, אנשים יכולים לשאת רמה גבוהה יחסית של מצוקה, באופן כזה שמניע בהם תהליכים בריאים של שינוי. כשהם באים במגע עם הכאב שלהם, תוך כדי שהם מסוגלים לחוש ולהתבונן בו, מתגלים בפניהם הצרכים הבריאים שלהם, והם מבינים מה הם צריכים לנוכח כאב רגשי. זו הסיבה שאנחנו רוצים לסייע למטופלים להישאר עם החוויה הרגשית המכאיבה, כדי שיוכלו לקבל מענה על הצורך שלהם, ולחוות תהליך טרנספורמטיבי. גרינברג מביע (Greenberg, 2015) על שלושה סוגים מרכזיים של רגשות בריאים מחוללי שינוי, כעס אסרטיבי (Empowering anger), עצב לנוכח אבדן (Sadness of grief), וחמלה עצמית. אלו מופיעים עם נטיות מקדמות פעולה המניעות את האדם לעבר מענה על הצורך הרלוונטי. לאחר המגע עם רגשות אדפטיביים ועם הצרכים הרלוונטיים, ולאחר פיתוח של קול פנימי בריא ומיטיב, מטופלים יוצרים נרטיבים חדשים, על חשבון נרטיבים ישנים בלתי מועילים.




מקורות:


Greenberg, Leslie S. (2021). Changing emotion with emotion: a practitioner's guide. Washington, DC: American Psychological Association.


Greenberg, Leslie S. (2015) [2002]. Emotion-focused therapy: coaching clients to work through their feelings (2nd ed.). Washington, DC: American Psychological Association.


Greenberg, Leslie S.; Safran, Jeremy D. (1987). Emotion in psychotherapy: affect, cognition, and the process of change. Guilford clinical psychology and psychotherapy series. New York: Guilford Press.


Greenberg, L. S. (2019). Theory of functioning in emotion focused therapy. In L. S. Greenberg & R. N. Goldman (Eds.), Clinical handbook of emotion focused therapy (pp. 37-59). American Psychological Association.


Greenberg, L. S. & Pascul-leone. (1995). A dialectical constructist approach to experiential change. In R. A. Neimeyer & M. J. Mahoney (Eds.), Constructivism in psychotherapy (pp. 169-191). American Psychological Association.


Elliott, Robert; Watson, Jeanne C.; Goldman, Rhonda N.; Greenberg, Leslie S. (2004). Learning emotion-focused therapy: the process-experiential approach to change. Washington, DC: American Psychological Association.


Damasio, A. R. (1999). The feeling of what happens: Body and emotion in the making of consciousness. Harcourt Brace.


Frijda, N. H. (2016). The evolutionary emergence of what we call "emotions". Cognition and emotion, 30(4), 609-620.


Panksepp, J. (1998). Affective neuroscience: The foundations of human and animal emotions. Oxford university press.


LeDoux, J. E. (2012). Rethinking the emotional brain. Neuron, 73(4), 653-676.


Barrett, L. F. (2017). How emotions are made: The secret life of the brain. Houghton Mifflin Harcourt.


Russell, J A. (2003). Core affect and the physiological construction of emotion. Psychological review, 110(1), 145-172.


Eckman, P. & Davidson, R. J. (Eds.). (1994). The nature of emotion: Fundamental questions. Oxford university press.


Foa, E. & Kozak, M. J. (1986). Emotional processing of fear: Exposure to corrective information. Psychological Bullitin. 99(1), 20-35.


Greenberg, L. S. & Safran, J. D. (1987). Emotion in psychotherapy: Affect, cognition. And the process of change. Guilford Press.




Comments


bottom of page