מאת: עומר אנדר
המאמר הנוכחי עוסק בתהליך המכונה שינוי רגש בעזרת רגש (Greenberg, 2021), תהליך בו נוצר מיזוג בין רגש מאל-אדפטיבי לרגש אדפטיבי, המוביל לטרנספורמציה רצויה במערך הרגשי ובהתארגנות העצמית של מטופלים. המאמר סוקר מספר מודלים לשינוי בפסיכותרפיה ואת ההבדלים בין מודל השינוי המוצע כאן, לבינם. בהמשך מתואר תהליך מיזוג רגשות כחלק מרכזי בשינוי רגש בעזרת רגש. מתוארים שלושה מסלולים לשינוי רגשי, ואופן ההתמקמות הטיפולית לאורם. לאחר מכן אדון בנושא המוקד הרגשי בעבודה הטיפולית ובשיקולים השונים הכרוכים בעבודה ממוקדת רגש. לבסוף, אתאר מספר דרכים לעוררות של רגשות אדפטיביים, בתהליך של שינוי רגש בעזרת רגש. מאמר זה מתבסס ברובו על הספר Changing emotion with emotion (Greenberg, 2021), ומכיל גם וינייטות טיפוליות קצרות מקוריות.
רגש הוא גורם מארגן מרכזי בחוויה ובמוטיבציה האנושית. כמו כן, כפי שמאמר זה מציג, רגש משמש בפני עצמו כחלק ממנגנון שינוי בפסיכותרפיה. מרכזיות הרגש בחוויה, ומנגנון השינוי המוצע כאן, מצביעים על היעילות האפשרית של מיקוד ברגש בעבודה הטיפולית, באופן שאינו תלוי בגישה טיפולית ספציפית. כפי שראינו במאמר "עבודה טיפולית ממוקדת רגשות" (אנדר, 2023), הסוקר תיאוריה של רגש (Greenberg, 2019), ניתן להבחין בין סוגים שונים של רגש, וכי הבחנה נכונה עשויה לסייע בהכוונת התהליך הטיפולי בבחירת ההתערבות המותאמת. רגש ראשוני הוא הרגש הראשון שמופיע כתגובה לאירוע פנימי או חיצוני, ומכיל מידע חיוני על מצבו של האדם בסיטואציה הנוכחית ועל צרכיו, כמו גם נטייה לפעולה תואמת צורך. רגש משני הוא רגש שמתעורר כתגובה לרגש ראשוני, ובדרך כלל בעל אופי "הגנתי", ובשל כך הוא מכיל מידע פחות "טהור" לגבי מצבו של האדם, ועשוי להטעות. רגש ראשוני אדפטיבי הוא כזה המכיל מידע עדכני ומועיל, שכן הוא קשור בקשר הדוק למצב בו הוא הופיע. לעומת זאת, רגש ראשוני מאל-אדפטיבי הוא רגש שמקורו בחוויות קודמות, ולעיתים אף מוקדמות בחייו של האדם, ומכיל את המידע שהיה רלוונטי לאירוע וההקשר שכוננו אותו. רגשות מאל-אדפטיביים מקושרים לתסמינים נוכחיים ולכאב נפשי. הם מכילים מידע לגבי צרכיו ומצבו של האדם בזמן עבר, ובעת הפעלתם ניתן לומר כי במידה מסוימת האדם "חי בעברו". זיהוי נכון של רגשות אלו הוא בעל חשיבות קלינית עליונה, ויש לסייע למטופלים לעבוד דרך רגשות אלו, שכן לא ניתן לרפא אותם (ואת סכמות הרגש שבבסיסם) ללא אקטיבציה שלהם. בנוסף, נציע כאן כי אקטיבציה שלהם בלבד אינה מספיקה, אלא יש בהמשך לכך, להביא לאקטיבציה של רגשות אדפטיביים שיסתרו את אותם רגשות מאל-אדפטיביים, יתמזגו עמם, ובכך יביאו לטרנספורמציה רצויה, שתביא עמה התארגנות עצמית חדשה.
מודלים טיפוליים של שינוי
טרנספורמציה של רגש בעזרת רגש אחר הוא תהליך שינוי המבוסס על תיאוריה ייחודית של שינוי בפסיכותרפיה (Greenberg, 2019), השונה מהותית ממודלים אחרים קיימים. כדי לחדד את ההבדלים בין המודלים השונים נסקור בקצרה כמה מודלים מוכרים של שינוי.
מודלים של למידה מניחים כי שינוי נעשה בעזרת תהליך של הכחדה. אחת מן התאוריות הללו מניחה כי השינוי מתרחש דרך עיכוב של אסוציאציות (Craske et al. 2014) באמצעות למידה חדשה, מתחרה. המידע החדש אינו משנה את המידע הישן, אלא מעכב את האקטיבציה שלו, והופך לדומיננטי וקל יותר לשליפה. מודל נוסף (Foa & Kozak, 1986) בשם מודל העיבוד הרגשי מציע כי חוסר התאמה בין הציפיות, המבוססות על למידה קודמת, לבין מידע חדש הוא אחד התנאים ההכרחיים לשינוי. מתוך הנחה זו, חשיפה היא דרך מרכזית לצורך שנוי בעבודה הטיפולית. עם זאת, בהסתמך על אחוזי הישנות (Relapse) משמעותיים בטיפולי חשיפה, ניתן להניח כי מדובר על מנגנון המחזק עיכוב של למידה ישנה, להבדיל משינוי מהותי שלה, ותחת תנאים מתאימים למידה ישנה עשויה להפוך שוב לדומיננטית, וקלה לשליפה, כפי שקורה במצבים של הישנות.
מודל שינוי נוסף, המגיע מגישות ה-"גל השלישי" ב-CBT (Hayes et. al., 2012) וגישות הומניסטיות-חווייתיות לטיפול (Perls, 1969; Rogers, 1959), מניח כי שינוי נוצר בעזרת חוויה וקבלה של הרגש, או בעזרת עוררות הרגש והבעתו (בהתאמה). מזווית זו, בעיות נוצרות כשאנשים נמנעים מרגשות או מכחישים אותם. בדומה לכך, גישות שנשענות על תובנה, כמו טיפול דינמי חווייתי קצר טווח (McCullough et al., 2003), מניחות כי בעיות פסיכולוגיות נוצרות כאשר רגשות "חוסמים", כמו פחד, בושה ואשמה, מתעוררים למול רגשות ראשוניים. סביב רגשות אלו מתפתחות גם חרדה והגנות, המונעות עיבוד וביטוי של הרגשות החסומים הללו. לאור זאת, גישות אלו מציעות מעין דרך של "חשיפה ומניעת תגובה", הכוללת עוררות של הרגשות החסומים, תוך כדי ויתור על הימנעות והגנות. כך הרגש נחווה באופן עמוק והחרדה פוחתת.
חלק מן הגישות מניחות כי מטופלים מפתחים יכולת התבוננות והבנה עצמית תוך כדי תהליך הטיפול, וכך הם מסוגלים לשים לב ביום יום להופעה של ההגנות שלהם, ולאור זאת לקבל החלטות מודעות יותר. לפי הנחות אלו, מטפלים צריכים לסייע למטופלים לבוא במגע ולעבד רגשות שלא עובדו, ולשבור את התניית החרדה. שבירת ההתניה מאפשרת הבנה לעומק של צרכים, עמדות וערכים. הבנות אלו מאפשרות למטופלים בחירה ופעולה מודעת, זאת כחלק מתהליך השינוי (למשל Hayes et al., 2012).
הכחדה ויצירה של מידע מתחרה חדש, קבלה של רגשות, דחפים ונטיות התנהגותיות שבעבר נחסמו, ולקיחת אחריות ויוזמה מודעת הם מנגנוני שינוי חשובים ומשמעותיים. התיאוריה המוצעת כאן (Greenberg & Safran, 1987), עם זאת, היא שונה, ומניחה כי שינוי מתרחש לאור עוררות של חוויה רגשית הסותרת חוויה רגשית קודמת, זהו שינוי רגש ברגש אחר. לא מדובר כאן על חשיפה והכחדה, למידה מושגית, צבירת תובנה או הבנה עצמית. מדובר כאן על למידה פרוצדורלית המתרחשת במפגש הטיפולי, כאשר חוויה רגשית חדשה משנה זיכרון ותגובות רגשיות קודמות. תהליך זה מתרחש כתוצאה ממיזוג של מידע רגשי סכמתי, המכיל זיכרונות של חוויות שליליות בעבר, יחד עם מידע חדש המתעורר במהלך המפגש הטיפולי. הנחה זו קיבלה חיזוק מן הפיתוח המאוחר יותר של תיאורית גיבוש מחדש של הזיכרון (Memory reconsolidation) (Lane et. Al., 2015). תיאוריה זו מניחה כי לאור חוויה חדשה הזיכרון עצמו משתנה. גיבוש מחדש של הזיכרון כולל אקטיבציה של מידע רגשי קודם במקביל ליצירה של תגובה רגשית חדשה, אשר מביאים לשינוי התגובה הרגשית הקודמת.
מודל השינוי שמוצע כאן דומה לחוויה רגשית מתקנת (Alexander & French, 1946), הרעיון לפיו מנגנון שינוי נפוץ בטיפול, ללא תלות בגישה הטיפולית, הוא סיפוק של חוויה רגשית חדשה הסותרת חוויות רגשיות נלמדות מן העבר, באופן שמפר את הציפייה לשלילי, ומפגיש עם חוויה מתקנת. המודל הנוכחי מציע כי שינוי רגש בעזרת רגש הוא המנגנון שנמצא בליבת תהליך החוויה הרגשית המתקנת. מדובר על תהליך חוצה תיאוריות וגישות, המצריך עבודה קרובת חוויה, תוך מגע עם רגשות ותחושות גופניות. רגשות אלה ניתנים לטרנספורמציה רק לאחר שנוצר מעבר בתחושה המורגשת בגוף, ותחושה זאת עוברת הסמלה ההופכת למשמעות נרטיבית, המטמיעה את השינוי החווייתי.
תהליך זה מכונה "חווייתי" מאחר והוא נסמך על למידה מן הניסיון הנחווה. המשימה הטיפולית מבחינה זאת היא לסייע למטופלים לחוות את החוויה החדשה, וכרוכה ביכולת של המטפל להכיל ולשאת את הפחד של המטופל מן החוויה, כמו גם את הפחד שלו עצמו מן המפגש עם הרגשות של המטופל.
חוויה חדשה היא סוכן השינוי. בתהליך זה שינוי מודע באמונות, בנרטיב ובהחלטות מגיע רק לאחר שנוצר שינוי רגשי. לא מספיק רק להרגיש רגשות, שקודם לכן היו "אסורים", אלא יש להגיע לאותם רגשות, לבוא עמם במגע קרוב, ובכך להפוך אותם זמינים לשינוי – בעזרת רגשות אחרים.
ההגעה לרגש היא השלב הראשון, ולאחריו שלב של עזיבת הרגש. בשלב ההגעה לרגש, המטפל מסייע למטופל לבוא במגע עם הרגשות המאל-אדפטיביים, לקחת עליהם בעלות, להכיר את הדחף או הנטייה לפעולה הגלומים בהם, לחקור ולבטא את משמעותם הרגשית. בשלב השני, עזיבה, המשימה היא לסייע למטופל לבוא במגע עם משאב רגשי אדפטיבי שישמש כנוגדן לרגש המאל-אדפטיבי. דוגמה נפוצה למהלך כזה היא השאלה "מה הרגש הזה שלך צריך עכשיו כדי להרגיש טוב יותר?". השינוי מתרחש כאשר נוצר מגע עם רגשות ראשוניים אדפטיביים, אשר משנים את התגובות הרגשיות המאל-אדפטיביות הישנות עם תגובות אדפטיביות.
מיזוג רגשות ליצירה של חוויה רגשית חדשה מיטיבה
היבט מרכזי בתהליך השינוי של רגש בעזרת רגש כרוך בהפעלה מקבילה של נטיות התנהגותיות סותרות. נטייה התנהגותית המקושרת לרגש אדפטיבי מנוגדת לזו שמופעלת על ידי רגש מאל-אדפטיבי. שני סוגים בסיסיים של נטיות התנהגותיות הם התקרבות (Approach) ונסיגה (Withdraw). רגש ראשוני מאל-אדפטיבי של פחד או גועל, שהתעורר לאור הפרת גבול מאיימת למשל, יניב נטייה התנהגותית של נסיגה. הופעת רגש אדפטיבי של כעס לנוכח הפרת הגבול, לצורך הדוגמא, יניב נטייה של התקרבות בצורה של דחייה אקטיבית של מסרים פוגעניים או לחימה בתוקף. הפעלה מקבילה וחוזרת של הנטיות המנוגדות הללו תביא למיזוג של חוויה חדשה, שתהווה את סוכן השינוי לרגש המאל-אדפטיבי. כשם שהמיזוג בין צבע צהוב לצבע כחול יניב צבע חדש ושונה, ירוק, כך גם המיזוג בין שתי נטיות התנהגותיות מנוגדות יניב נטייה לפעולה חדשה, של רגיעה או תיקוף גבולות, למשל. ביטוי הנטייה ההתנהגותית החדשה יוצר שינוי בחוויה, ומאפשר בנייה של נרטיב עצמי חדש, שבתורו יסייע להתגבשות סכמתית מחודשת, ויביא בפועל לשינוי רגשי עמוק ומתמשך.
מזווית שונה, ניתן לראות את תהליך זה ככרוך בהפעלה מקבילה של מערכות סכמתיות שונות, היוצרות מערך סכמתי מסדר גבוה יותר. כפי שנאמר, "נוירונים שיורים יחד חוברים יחד וממשיכים לירות יחד" (Hebb, 1949), כך סכמות רגש שהופעלו יחדיו מאותו גירוי, יוצרות באמצעות המיזוג שלהן מערך סכמתי מחודש, המעורר בהפעלתו נטייה התנהגותית חדשה וחוויה מורגשת חדשה. אלו מביאות לבנייה של נרטיב חדש, ולמשמעויות הנגזרות ממנו, כמו גם תפיסות שונות של עצמי, הזולת והעולם.
Vadim Filimonov, 2011: “The interpenetration of forms and colors,
the birth of the unknown image” (SAATCHI ART)
חלון לעָבַר: מגע עם רגש ראשוני וגישה לזיכרונות
בשלב ההגעה לרגש הראשוני המאל-אדפטיבי, תיאור קרוב של החוויה בסיוע המטפל, ובייחוד כאשר הוא כולל כמה אופנויות חוויה (גופנית, מחשבתית ורגשית), מאפשר יצירת מגע עם זיכרונות מאירועים ספציפיים שכוננו את הרגש המאל-אדפטיבי. תיאור הסיטואציה שעלתה מאפשר העמקה לתוך החוויה הרגשית, ותוך כך חשיפה של הצורך והנטייה לפעולה, אשר נחסמו באירוע עצמו.
מטופל בוגר דיווח על אירוע חברתי עדכני, בו חש חרדה וחוסר שייכות. בחקירה עלה כי "מתחת" לחרדה (רגש משני) הסתתרה בושה, שהופיעה עם מחשבה "אני לא מתאים לקבוצה". המטפל הפנה את המטופל לשים לב לתחושות שעולות בו עם אמירה זו. תוך כדי המגע עם החוויה שנוצרה, המטפל שאל את זו הובילה לזיכרון של אירוע מגיל 12, במהלכו המטופל חש מושפל, כאשר חבריו לכיתה צחקו על לבושו במסיבת כיתה. בהיזכרו באירוע הוא תאר כיצד הרגיש "ערום וקטן, בלי הגנה", מול שאר הילדים. לאחר תיאור זה, ומגע עם חוויית הבושה המצמיתה (רגש ראשוני מאל-אדפטיבי), המטפל סייע לו לחוש רגשות אחרים, אשר באירוע עצמו נחסמו מפאת עצמת ההשפלה: עצב על אבדן של נאיביות ילדית ותחושת תקינות בסיסית, חמלה על הכאב שהרגיש אותו עצמי-ילדי, וכעס אסרטיבי לאור הפגיעה. האפשרות לפנות לרגשות אדפטיביים אלו, הביאה להרחבה של הרפרטואר הרגשי, ואיפשרה הבעה של נטיות פעולה אדפטיביות מוכוונות צורך, מתוכן נבנה נרטיב עצמי חדש ומיטיב. למשל, מתוך הבעת הכעס כלפי הפוגעים, המטופל יכול היה לחוש את עצמו כתקין, חזק וראוי להגנה, ומתוך כך לחוות התארגנות עצמית זו גם באירועים עדכניים, אשר לפני כן נטה לחוש בהם חרדה ובושה.
מסלולים לשינוי רגשי ותהליכים טיפוליים
המודל מצביע על מספר מסלולים שונים לשינוי רגשי בשלב ההגעה לרגש, וכי מסלולים אלו תלויים בסוג הרגש, אדפטיבי או מאל-אדפטיבי, משני או ראשוני:
(1) מרגש משני לרגש ראשוני אדפטיבי
מסלול זה נוגע למצבים בהם המטופל דוחה רגש אדפטיבי או נמנע ממנו, רגש שמכיל מידע מועיל והנעה לפעולה מוכוונת צורך. במצבים אלו העבודה הטיפולית לשינוי רגשי נעשית בשני שלבים, במעבר בין רגש משני, שהופיע כתגובה לרגש הראשוני האדפטיבי, לעבר רגש ראשוני אדפטיבי. הרגש המשני עשוי להופיע כהגנה מרגש ראשוני אדפטיבי המכיל חוויה של פגיעות, כגון כעס המופיע כהגנה מרגש ראשוני של עצב לנוכח פגיעה. לאחר שהמטפל נתן תוקף לכעס, והמטופל הכיר בקיומו, הוא מוזמן לבחון מה יש "מתחת לכעס", ולחקור את התהליך שנוגע לחוויית הפגיעות ולרגש הראשוני. אפשרות אחרת היא להציע הסקה אמפתית (Empathic conjecture) לגבי הרגש המקורי שהוביל לכעס המשני, כגון "יש כעס, ואולי יש עוד משהו שם שמכאיב, שהרגשת אחרי מה שהוא אמר לך?". בדוגמה זו החוויה הראשונית היא של כאב ופגיעות, והתגובה אליה היא מעין תגובה של פיצוי או הסחה. יש לאפשר מצב שבו המטופל ירגיש בטוח להיות פגיע, על מנת שיוכל לגשת למידע הרגשי החיוני, ולנטייה לפעולה מכוונת צורך, שתאפשר לו לחוש חמלה כלפי עצמו או לקבל אותה מן הזולת.
וריאציה נוספת של מסלול זה היא כאשר רגש משני, כגון עצב או חרדה, ממסכים כעס ראשוני, מצב הנפוץ אצל אנשים שלמדו שיש סיכון בהבעת כעס והתנגדות אקטיבית. במצב כזה הרגש המשני מופיע כמדכא רגש שסומן כמסוכן. הכרה בעצב, ובחינה שלו עשויה לעורר את הכעס הראשוני, אך עם הופעתו עשוי לעלות פחד, ומחשבות על פגיעה ממשית או אבדן של קשר. במצב זה המטפל יכול להזמין את המטופל, לאחר הכרה ברגש הכעס, להתלבט לגבי הלגיטימיות שלו לחוש אותו יחד עם המטפל, ולהביע אותו בבירור. חשוב לומר שלא מדובר כאן על ביטוי של הכעס כלפי הדמות הממשית, אלא הבעה שלה במפגש. בדוגמה זו החוויה הראשונית היא של התקוממות, העשויה להוביל לנפרדות מיטיבה בעזרת כעס ראשוני אדפטיבי, אך התגובה היא הימנעות או כניעה כדרך התמודדות עם חווית הסכנה שקושרה עם הכעס הראשוני. כאן יש לאפשר בחינה של לגיטימיות, התנגדות ונפרדות, על מנת שניתן יהיה לגשת לחוויה של תוקף וגבולות, ולחוש מידה של חוזק ויציבות בעצמי.
(2) מרגש ראשוני מאל-אדפטיבי לרגש אדפטיבי
במצבים בהם הרגש הראשוני שעולה אינו מוביל למידע ולהתמודדות מועילים עם הסיטואציה מדובר על רגש מאל-אדפטיבי, אשר יש לשנותו. במסלול זה על המטפל לסייע למטופל לגשת לרגש הראשוני המכאיב, לעיתים תוך כדי סיוע בוויסות רמות העוררות, להכיר בו ולנסח אותו במילים. בשלב זה יש לסייע למטופל לגשת לרגש אדפטיבי. רגש ראשוני מאל-אדפטיבי של בושה עשוי לעלות ולעורר כאב ותחושת חוסר ערך, ונטייה להתכנסות. המגע עם רגש זה, כאשר הוא נעשה באופן מבוקר וערני, תוך כדי ניסוח מילולי של התחושות והחוויה מאפשר ביטוי של הכאב הנפשי הכרוך בו. ביטוי זה עשוי לאפשר מעבר לרגש אדפטיבי דרך הבעת הצורך או הכרה בכאב ובעוול שנעשה, אשר יעוררו חמלה על העצמי שניזוק וכעס אסרטיבי המלווה בתחושת לגיטימציה, ערך עצמי מחודש וגאווה.
(3) מרגש משני לרגש ראשוני מאל-אדפטיבי לרגש אדפטיבי
המסלול הארוך יותר, ואולי הנפוץ יותר מהקודם, הוא כאשר הרגש הראשוני המכאיב חבוי מאחורי רגש וסימפטומיזציה משניים. במצבים אלו, ראשית יש להכיר במצוקה המשנית, ואז לסייע למטופל לגשת לרגש הראשוני המאל-אדפטבי. כאן המסלול דומה לזה הקודם, כאשר המטפל מסייע להעמיק את המגע עם הרגש המכאיב לצורך הסמלתו והכרה בכאב, על מנת לעורר רגש אדפטיבי, שעד כה לא היה נגיש. בחרדה חברתית למשל, הסימפטומיזציה המשנית הכוללת חרדה והימנעות, בדרך כלל יהיו על פני השטח, ויש להכיר בהן ולהסמיל אותן, על מנת שניתן יהיה לגשת לרגש הראשוני המכאיב שמתחת, בדרך כלל בושה וחוסר ערך. המגע עם חוויית הבושה עשוי לעורר חרדה, רגש משני, ויש לספק חוויה של קבלה ומוגנות על מנת לאפשר למטופל לחוש אותה, להכיר בה ויחד. לעיתים בושה זו מקושרת לחוויות של דחייה, כישלון חברתי, חרם, וחוויות של פגימות. המגע עם חוויות אלו מייצר כאב רב, ונטייה להתכנסות. בניגוד לרגש אדפטיבי, רגש זה אינו מספק מידע מועיל שיסייע למטופל להתמודד טוב יותר עם הסיטואציה החברתית, עם הבדידות או תחושת הפגימות. על כן, לאחר שנוצר המגע, ההכרה, ההסמלה והקבלה של כאב זה, יש לגשת לרגש אדפטיבי, שיסתור את החוויה הפתוגנית. המטפל עשוי לשאול לגבי הצורך שקיים לאור הכאב, לסייע למטופל לשים לב לחוסר הצדק שנעשה, להביע חמלה כלפי החלק הפגיע ורצון להטיב וכדומה.
תרשים 1: שלושה מסלולים לשינוי רגשי בשלב הגעה לרגש. (1) רגש משני של חרדה מתעורר וחוסם רגש ראשוני של כעס על חריגה מגבולות. המעבר מהחרדה לכעס מאפשר תחושה של תוקף, אישור עצמי וחוויה מחודשת של לגיטימיות. (2) בושה מאל-אדפטיבית ראשונית, תוצר של חוויות דחיה, עלבון וחוסר לגיטימציה חברתית, חוסמת רגש ראשוני אדפטיבי של כעס על פגיעה. המעבר מן הבושה לכעס האדפטיבי מאשרר מחדש את התוקף החברתי. (3) רגש משני של חרדה חוסם רגש ראשוני מאל-אדפטיבי של בושה. המעבר מן הרגש המשני לרגש הראשוני מאפשר לקיחת בעלות על חוויית הבושה, ומגע עם חוויית פגיעה ועלבון. קבלת הבושה ומגע עם חוויית הפגיעה מאפשרת מעבר לרגש ראשוני אדפטיבי של כעס אסרטיבי מאשרר חברתית.
דוגמה: מחוויית ריקנות לעבר בושה ופגימות לעבר חיבור לצורך וחמלה כלפי העצמי
"נדב", מטופל בן ,30 פנה לטיפול בשל דיכאון ושאלות לגבי כיוונים בחיים. נדב הוא צעיר מבין שלושה אחים, בן זקונים, שבילדותו המאוחרת וגיל ההתבגרות הוריו היו עסוקים בקריירות ומימוש עצמי. בתקופות שונות חווה קשיים חברתיים וחרמות בבית הספר, ולרוב חזר הביתה לבית ריק ובילה שעות רבות לבדו. נדב תאר את חיו הבוגרים ומצבו בעת הפנייה לטיפול, ושיתף בחוויה עמוקה של ריקנות ואבדן דרך. עלה בו רגש של עצב ובדידות באומרו "אני בפיגור מאחורי כולם, אני בן 30 ולא באמת יודע מי אני". בדבריו אפשר לזהות שילוב של כמה רגשות מאל-אדפטיביים, כגון בושה על הפער שחש בינו לבין הסביבה, המבשרת על תחושת פגימות והתארגנות עצמית סביב תחושת חוסר ערך, נטישה ובדידות מכאיבה. בנוסף ישנה חווית ריקנות וחוסר בהבנה עצמית, העשויה להצביע על נתק מרגשות וצרכים, אשר יהוו מצפן להבנה ולהיכרות עצמית. לפי תיאור זה ניתן להמשיג את חוויית הבושה כרגש מאל-אדפטיבי ראשוני, ואת חוויית הריקנות כרגש משני המייצר חיץ מחוויית הבושה והפגימות בעצמי. כאשר העצמי "הפגום" נותר ברקע, המטופל חווה ריקנות, ואינו מחובר לצורך כלשהו. אם כך, המשימה של המטפל היא לסייע לנדב לבוא במגע עם חוויית הרגש המאל-אדפטיבי הראשוני של הבושה וחווית הפגימות בשלב הראשוני של הגעה לרגש, לקחת בעלות על חוויית הפגימות, ולבטא אותה באופן מילולי "מבפנים", כולל ביטוי של הנטייה לפעולה הגלומה בה, במקרה הזה, "להתכדרר בתנוחת עובר". לאחר מכן עליו לסייע לו ליצור מגע עם חוויה רגשית אדפטיבית, אשר תסייע לשנות את החוויה המאל-אדפטיבית. המטפל בחר לומר "הרגש העמוק הזה, של נדב שמרגיש קטן ולא אהוב, מה הוא צריך כדי להרגיש טוב יותר?". לכך נדב ענה "אני פשוט צריך חיבוק...", ודמעות של עצב עלו בו. המגע עם הצורך בחום וקבלה ("חיבוק") הניעו רגש של עצב אדפטיבי על חוסר במגע אוהב ומקבל, המתקשר לבדידות שחש בתור ילד. תנועה זו אפשרה הנעה של החוויה האדפטיבית "חסר לי חיבוק - אני צריך חיבוק" במקביל לתחושה של "אני לא ראוי לאהבה". מן הרגע שהופיעו רגשות אדפטיביים חדשים, משימת המטפל היא לסייע לנדב בבניית נרטיב חדש, שימצק את השינוי כמשמעות רגשית חדשה.
מוקד רגשי והתמקמות טיפולית
עמדת המטפל בעבודה ממוקדת רגש נעה בין עמדה של עקיבה (following) והובלה. בשלב ההגעה לרגש בדרך כלל הדגש יהיה על עקיבה, כאשר המטפל מסייע למטופל לגלות ולבטא את הרגש שהופעל. עמדה של עקיבה מאפשרת למטופל לחוש מיקוד שליטה פנימי על התהליך, בטחון ואוטונומיה. עם זאת, מטופלים נמנעים או מוצפים יכולים להפיק יותר מעמדה טיפולית של הובלה בשלב זה. עמדה של הובלה מתאימה במיוחד כאשר מופיע רגש מאל-אדפטיבי, ויש להוביל את המטופל דרכו בביטחון, לסייע לו בוויסות או הדרכה. בשלב זה המטפל מציע הרגעה, תוקף וחמלה. על המטפל להתאים את המיזוג המתאים בין עקיבה להובלה לכל מטופל באופן ייחודי.
הבט נוסף נוגע לרגש האדפטיבי שיש לעורר כנוגדן המתאים לרגש המאל-אדפטיבי. גם כאן דרוש מענה ייחודי לכל מטופל, התלוי בחוויה של המטופל ובמשאבים הרגשיים הזמינים לו. מציאת הרגש האדפטיבי כרוך בתהליך של חקירה אמפתית, במהלכו המטפל מתכוונן לרגשות שעולים ברגע הנוכחי, ערני לבצבוץ של מידע רגשי חדש, כמו גם לחוויה הרגשית שלו, שכן גם היא מכילה מידע רב וחיוני העשוי לאפשר מענה רגשי הולם.
סוגיות נוספות נוגעות לתזמון העוררות של רגשות מכאיבים, לעומת וויסות שלהם, כמו גם לאופן הוויסות, ולסוגי הרגשות שיש לווסת. הצפה רגשית וחוסר בוויסות לרוב מופעים לאור רגשות משניים, כמו חוסר אונים וייאוש, או רגשות ראשוניים מאל-אדפטיביים, כמו בושה הנובעת מחוסר ערך או פניקה ודיס-רגולציה הנובעות מתחושת חוסר בביטחון (safety) בסיסי. עוררות רגשית גבוהה מדי אינה מאפשרת חשיבה ותקשורת יעילות, מצב של יציאה מאזור הסבילות הרגשי (תרשים 2). במצבים אלו מטופלים יפיקו מהתערבויות שיסייעו להם לתפוס מרחק מיטיב מן החוויה הרגשית. יחד עם זאת, הימנעות מרגש או דיכוי של רגשות עשויים גם להביא לאגירה ולהתפרצות רגשית. יצירת ריחוק מרגש נעשה לצורך למידה ותקשורת מיטיבים בטיפול, ויש להפעיל שיקול דעת מתי המהלך המיטיב הוא להרחיק או לווסת, ומתי יש לסייע ליצירת מגע עם רגש.
תרשים 2: חלון הסבילות הרגשי. רמת העוררות הרגשית נחווית אצל כל אדם ומשפיעה עליו באופן ייחודי. חלון הסבילות הוא טווח העוררות הרגשית בו האדם מסוגל לחשוב, להרגיש ולתקשר את חווייתו. הרגש במצב זה משמש כמקור מידע נהיר, האדם מסוגל "לחשוב את רגשותיו". יציאה מחלון הסבילות לעבר עוררות-יתר תביא לתחושה של איום, חרדה ופניקה. עוררות גבוהה במיוחד עשויה להביא להצפה ולניתוק, ולמצב של "תת-עוררות", עייפות, בלבול וקפאון. במצבים אלו האדם אינו מסוגל להיעזר ברגשות שלו כמקור מידע יעיל.
לא נוכל לסווג רגשות כאדפטיביים או מאל-אדפטיביים על פי שמם הקטגורי. עלינו לראות כיצד הרגש נחווה, באיזה הקשר הוא מתעורר, ואיזה מידע הוא נושא, על מנת לסווג אותו. רגש של בושה, למשל, עשוי להיות מאל-אדפטיבי אם הוא נושא מידע של חוסר ערך ומוביל לנסיגה וצמצום. בושה עשויה להיות אדפטיבית כאשר היא מצביע על הפרה ממשית של נורמות התנהגותיות, שהסביבה והתרבות בה האדם חי אינה מקבלת. בושה המתעוררת במטופל החושף בטיפול התנהגויות של אלימות ושליטה כלפי משפחתו, עשויה להיות אדפטיבית בכך שהיא מיידעת את המטופל על הפרת הנורמה והנזק הסביבתי, ומסייעת בבניה של נרטיב חדש שקודם לכן לא היה זמין. ההכרה שתגיע עם עיבוד הבושה האדפטיבית – "אני גבר מכה" – תשמש להנעת התנהגויות מרסנות. כך גם עם אשמה אדפטיבית, שבמקרה הזה עשויה להניע מוטיבציה לתיקון.
גועל הוא רגש נוסף הנחווה כלא נעים, שעשוי להיות ראשוני, משני, אדפטיבי או מאל-אדפטיבי. גועל הוא רגש בסיסי, המופיע בראשית החיים, בניגוד לבושה ואשמה, רגשות חברתיים המתפתחים מאוחר יותר. מבחינה אבולוציונית גועל מסמן הופעה של גורם רעיל שיש להתרחק ממנו או להרחיק אותו. גועל יכול להופיע כרגש ראשוני אדפטיבי בסיטואציות בהן ישנה חווית חדירה או סכנת חדירה של גורם חברתי רעיל. אישה שחוותה מבטים מיניים ושאלות חודרניות מהמנהל במקום עבודתה או חייל שחבריו לצוות התעללו בעציר למול עיניו, שניהם חשו גועל, אשר סימן להם שמתנהל משהו רעיל בסביבתם, ושעליהם להוקיע אותו מתוכם או מעליהם. כאשר הגועל מוביל להתרחקות מהמקור הרעיל היא אדפטיבית. במקרים אחרים, גועל עשוי להתעורר כרגש ראשוני מאל-אדפטיבי. מטופל גבר שעבר פגיעה מינית בילדותו דיווח על גועל שחש בכל פעם שבת זוגו נגעה בו באופן אינטימי. למרות שחש משיכה כלפיה, בעת המגע האינטימי מתעורר בו גועל, שמתקשר באופן ישיר לחוויות הפגיעה. כאן הגועל הוא רגש ראשוני מאל-אדפטיבי מכיוון שאינו נושא מידע עדכני. הגורם הרעיל שעורר את הגועל היה אדם בוגר שניצל את הפגיעות שלו כילד, ובעקבות פחד וחוסר אונים שחש בסיטואציה הראשונית לא יכול היה להתרחק או להביע התנגדות אקטיבית. הגועל שמתעורר בו במפגש האינטימי עם זוגתו הוא "רגש ישן", המופעל בהקשר שונה מזה של הפגיעה המקורית, ומביא אותו לנסיגה פנימה, לניתוק ולהימנעות ממגע.
דרכים ליצירת מגע עם רגשות אדפטיביים
ישנן דרכים שונות לעורר רגשות אדפטיביים לצורך שינוי של רגשות מאל-אדפטיביים. כעת נתאר כמה מהן בקצרה.
בירור צרכים – "מה הרגש הזה צריך כרגע"
בזמן שהמטופלת נמצאת במגע עם המצב הרגשי המאל-אדפטיבי המטפל יכול לשאול "מה את צריכה כרגע? מה יעזור לך עם הכאב הזה?". הפניית תשומת הלב של המטופלת לעבר צורך או מטרה מניעה תהליך של חיפוש אחר פתרון. ברמה הרגשית פניה זו עשויה לעורר את תחושת המימוש של אותה מטרה או צורך, ולהניע תהליך רגשי אדפטיבי חדש. ההנחה בבסיס התערבות זו היא כי בני אדם ניחנו במוטיבציה בסיסית להישרדות ושגשוג, כמו גם ביכולת לשים לב ולחוות כאב. איתור הכאב והחיבור לצורך מייצרים בהם הנעה למיגור הכאב. לאחר ביטוי הצורך, המטפל מספק ולידציה לצורך, המסייעת למטופלת לחוש ראויה לסיפוק הצרכים שלה, ולהנעה של רגשות אדפטיביים כמו כעס על חוסר הוגנות והפרה של הזכות למימוש הצורך להרגיש אהובה, טובה, שוות ערך וכדומה; או עצב על אבדן האפשרות לחוש מסופקת בעבר תוך מגע ועיבוד של חווית אבדן ילדות (שמחה ובטוחה) שלא נחוותה. רגשות אלו הופכים לתגובות רגשיות חדשות לסיטואציות ישנות, ומסייעות בשינוי הרגשות הישנים, המאל-אדפטיביים. חשוב לציין כי לעיתים קרובות, בטרם נעשה בירור לגבי הצורך, יש להעניק ולידציה לרגש המאל-אדפטיבי, ולתת לו פשר, דרך חקירה, הסמלה והחצנה או הפרדה של הרגש, כעין ישות נפרדת. תהליך זה מאפשר לאדם להתבונן על הרגש, תוך שמירה על איזון בין ריחוק מיטיב למגע.
גילום הרגש דרך הבעה – "דברי מתוך הכעס שלך"
שימוש בגילום באמצעות הבעה נעשה דרך הצעה לדבר או להתנהג "כפי שהרגש רוצה", לדבר את הרגש (להבדיל מ-על הרגש). ניתן להסתייע בעוררות זיכרון של אירוע בו הרגש הורגש לאחרונה, שימוש בדמיון ליצירת אירוע או המחזתו, ושימוש באמצעים פסיכודרמטיים, כמו עבודת כסאות, חילופי תפקידים וכפילות. המטפל יכול להציע למטופל אמירות או תנועות שיסייעו בהבעה ברורה ומועצמת של הרגש שיש לעורר. למשל, כשמטופל מעלה קול ביקורתי, ונראה כי ישנו בצבוץ של הבעה רגשית עצובה, המטפל עשוי להזמין את המטופל לחוש את העצב, לתת לו מקום וביטוי, תוך כדי שיקוף של הביטוי הגופני ("אני רואה איך הכתפיים שלך פתאום נשמטו..."). כמו כן, הוא עשוי לסמן ביטוי גופני ולהזמין "אותו" לדבר. למשל, מטופל שמכווץ את אגרופו בזמן שמדבר על יחס דרשני ומבטל שקיבל מצד אביו. "אם תיתן לאגרוף הזה שמתכווץ לדבר, מה הוא רוצה לומר?". הוא עשוי לבקש מהמטופל לפנות ישירות לדמות שהרגש עולה ביחס אליה, ולעודד אותו להביע את הדברים באופן ישיר, "מהלב של הרגש". כל אלו נועדו כדי להביא לעוררות מועילה של רגשות, שתאפשר ביטוי צרכים, נטיות פעולה ונרטיב משמעותי.
המטפל כמעורר רגשות אדפטיביים – "מותר לך להרגיש כאן, יש לדמעות האלה מקום!"
חלק מתפקיד המטפל בטיפול המתמקד ברגש הוא לספק מרחב שיהיה מעין "חממה רגשית", בה יטופחו יכולות רגש במטופל, ורגשות חדשים יופיעו ויתקבלו בפתיחות וסקרנות. המטפל משדר את היחס הזה באופן גלוי למטופל בדרכים שונות. הוא עשוי לומר "אתה זוכר רגע שהרגשת שמח או עצוב? איך זה הרגיש לך?". הזמנה כזאת, כאשר היא מותאמת לסגנונו של המטופל, משדרת קבלה ופתיחות כלפי עולמו הרגשי. מטופלים מביאים לטיפול את הידע הטבוע בהם לגבי קשרים, ומתוך רוח זו של קבלה, אמפתיה וסקרנות מצד המטפל, המטופל חווה רגעים רבים של חוויה רגשית מתקנת. הציפיות שלו, רובן לא מנוסחות, מופרות כאשר אינן תואמות את היחס בפועל מן המטפל. מטופל ש-"רגיל להיות ילד טוב", עשוי לבחון באופן סמוי, ואף לא מודע, את אופן התגובה של המטפל אליו כאשר הוא חורג מן הכללים. אם הציפיה שלו לחוות ביקורת או דחייה פוגשת בסקרנות ופתיחות מצד המטפל, או אף הבנה מדייקת של הצורך שלו במרד וחופש משוחרר מגבולות מצמצמים, הוא חווה חוויה רגשית מתקנת. מעבר לכך, האפשרות לשים לב לחוויה של הפרת הציפייה, ושל יחס תואם צורך מצד המטפל, מאפשרת העמקה של חוויית התיקון (Fosha et. Al., 2019). כך המטפל עשוי לשאול "איך אתה חווה את התגובה שלי כלפיך?", "כשאתה מבחין בתגובה שלי, איך זה מרגיש לך עכשיו?", "איך זה מרגיש לך לחוות את התחושה הזאת, שאתה לגמרי בסדר, כאן איתי ביחד?". שאלות אלו מזמינות את המטופל לחקור את הצד החיובי של הפרת הציפיות, ואת הרגשות העולים בו לנוכח חוויה מתקנת, ותוך כדי כך עולים רגשות אדפטיביים נוספים, ההופכים להתארגנות עצמית חדשה, כזו שמאפשרת חוויה של קרבה, פתיחות ובטחון באופן גלוי.
המטפל יכול גם להביע רגשות בעבור המטופל, בייחוד כאשר הוא שם לב כי רגשות אלו חסומים או אינם זמינים עדיין בעבורו. למשל, מטופל שמביע חווית השפלה מצד מנהל בעבודה, ואינו מחובר לכעס על היחס הלא הוגן כלפיו. המטפל עשוי להביע באופן ספונטני כעס שמתעורר בו לאור הדברים, ולכעוס בעבור המטופל. "אני שם לב שאני כועס על המנהל שלך, ממש בא לי לומר לו שהוא אידיוט... [המטופלת מחייכת, העיניים שלה פקוחות ומביטות במטפל באושר] את מחייכת עכשיו, איך זה מרגיש לשמוע אותי אומר את זה למנהל שלך?". מטופלים רבים לא חוו הגנה או תחושת גיבוי כזאת בחייהם, וכאשר הרגש המכאיב של השפלה מול אחר כוחני וחסר רגישות פוגש יחס תומך ומגונן באופן ישיר מצד המטפל, זה מרגיש חדש, מפתיע וטוב – אולי הגדרה של התנאים הבסיסיים ללמידה מסוג חוויה רגשית מתקנת.
מסוגלות רגשית – "ביחד נעבור לגדה השנייה"
מטופלים זקוקים לטיפול שיהיה מרחב בטוח להרגיש בו רגשות שלא היה בטוח להרגישם בעבר, ועמם להיזכר ולחשוב על דברים שלא ניתן היה לחשוב אותם בלי להיות מוצפים, מנותקים, מלאי שנאה עצמית וחרדים עד כדי פניקה. יצירת חוויה בטוחה ומחזיקה בטיפול מאפשרת להם לחוות כעס ללא ענישה וביקורת, פגיעות ללא ביטול ודחייה, עצב ללא נטישה וכדומה. חוויות אלו מאפשרות להתארגנויות עצמיות ישנות – להשתנות.
מעבר לכך, המטפל משמש כמגשר בין חווית רגש אחת לשנייה, כפי שהורה מסייע לתינוק במעבר בין מצבים רגשיים. כאשר התינוק חווה מצוקה ועוררות גבוהה ההורה מרגיע, וברגע שהמצוקה והעוררות פחתו, הוא מציע גירוי נוסף, כמו חפץ רך וצבעוני או צליל נעים ומפתיע, שיאפשר פתח למצב רגשי חדש. כך התינוק עובר בין מצבים, ולומד תוך כדי כך מסרים מהותיים הנטמעים עמוק בנפשו המתפתחת, מסרים כמו "יש נחמה", "לכאב יש סוף", "אני לא לבד" ועוד. באופן דומה, מטופלים מצליחים באמצעות היחס המקבל והאמפתי של המטפל להירגע לנוכח מצבים רגשיים קשים, ומסוגלים לעבור למצב מיטיב ובריא יותר. תוך כדי כך הם לומדים כי ניתן להרגיע סבל נפשי, וכי ניתן לעבור "לגדה השנייה", למצבים רגשיים מיטיבים, ולטפח אותם.
לסיכום
רגשות הם תוצר של תהליכים סכמתיים לא מודעים ואוטומטיים ברובם, ומכילים את המידע על מצבו הפנימי של האדם ביחס לצרכיו. הם מסייעים ביצירה של נרטיב עצמי, הכולל גם עמדות כלפי הזולת והעולם. מעבר לכך, רגשות נושאים נטייה לפעולה הנסמכת על מיזוג של כל המידע הזה. אפשר לחשוב על רגש כאנרגיה מוכוונת מסלול, או באופן ציורי יותר, כאש. כפי שראינו, רגשות אדפטיביים נסמכים על מידע מהימן ועל כן הנטייה לפעולה שהם נושאים היא מקור אנרגיה מועיל, כמו אש המשמשת לחימום או בישול. בניגוד לכך, רגשות מאל-אדפטיביים נסמכים על מידע בלתי מהימן ובלתי עדכני, ובשל כך נושאים נטייה לפעולה שאינה תואמת למציאות העכשווית ואינה מועילה. היא אש שמאיימת ושורפת. מודל השינוי שדנו בו מציע כי הדרך לשנות רגשות מאל-אדפטיביים כוללת מעבר דרך הרגש. ראשית באמצעות יצירת מגע עם הרגש המכאיב, הכרה, קבלה והסמלה שלו, ושנית באמצעות עוררות של רגש אדפטיבי, המכיל מידע ונטייה התנהגותית סותרים. מיזוג חוזר בין השניים הוא ליבה של החוויה הרגשית המתקנת.
מקורות:
אנדר, ע. (2023). עבודה טיפולית ממוקד רגשות: תיאוריה של רגש ומודל דו-שלבי לשינוי. מתוך אתר "מעבדה חווייתית".
Craske, M. G, Treanor, M., Conway, C. C., Zbozinek, T. & Vervliet, B. (2014). Maximizing exposure therapy: An inhibitory learning approach. Behavior research and therapy, 58, 10-23.
Foa, E. & Kozak, M. J. (1986). Emotional processing of fear: Exposure to corrective information. Psychological Bulletin. 99(1), 20-35.
Fosha, D., Thoma, N. & Yeung, D. (2019). Transforming emotional suffering into flourishing: metatherapeutic processing of positive affect as a transtheoretical vehicle for change. Counselling Psychology Quarterly, 32:3-4, 563-593.
Greenberg, L.S. (2021). Changing emotion with emotion: a practitioner's guide. Washington, DC: American Psychological Association.
Greenberg, L. S. (2019). Theory of functioning in emotion focused therapy. In L. S. Greenberg & R. N. Goldman (Eds.), Clinical handbook of emotion focused therapy (pp. 37-59). American Psychological Association.
Greenberg, L.S. & Safran, J.D. (1987). Emotion in psychotherapy: affect, cognition, and the process of change. Guilford clinical psychology and psychotherapy series. New York: Guilford Press.
Hayes, S.C, Strosahl, K.D., & Wilson, K.G. (2012). Acceptance and commitment therapy: The process and practice of mindful change (2nd edition). Guilford press.
Lane, R. D., Ryan, L., Nadel, L. & Greenberg, L. (2015). Memory reconsolidation, emotional arousal, and the process of change in psychotherapy: New insights from brain science. Behavioral and brain sciences, 38, E1.
McCullough, L., Kuhn, N., Andrews, S., Kaplan, A., Wolf, J., & Hurley, C. L. (2003). Treating affect phobia: A manual for short term dynamic psychotherapy. Guilford Press.
Perls, F.S. (1969). Gestalt therapy verbatim. Real People Press.
Rogers, C. R. (1959). A theory of therapy, personality and interpersonal relationships, as developed in the client-centered framework. In S. Koch (Ed.), Psychology: A study of a science (Vol. 3, pp. 184-256). McGraw Hill.
Siegel, D. J. (2012). The developing mind: How relationships and the brain interact to shape who we are (2nd ed.). The Guilford Press.
תמונה:
Vadim Filimonov, 2011: “The interpenetration of forms and colors, the birth of the unknown image” (SAATCHI ART)
לציטוט המאמר:
אנדר, ע. (2024). לרפא אש בעזרת אש: טרנספורמציה של רגשות מאל-אדפטיביים ברגשות אדפטיביים. מתוך: אתר מעבדה חווייתית.