מאת: עומר אנדר
קולן, או מזלג כיוון, הוא כלי מתכתי קטן שנעזרים בו לצורך כיוונון כלי נגינה. מקישים עליו והוא מפיק צליל טהור, בעל תדר בולט. אם נקרב לקולן הראשון קולן נוסף, תיווצר תהודה. הקולן השני יתמסר לתדר של הקולן הראשון, ויהדהד את אותו התדר. באופן דומה אפשר לחשוב על חלקי עצמי. החוויה שלנו היא כמו הוויברציות הנוצרות בקולן לאחר שהכו בו. מצבי עצמי, חלקים או קולות, הם התדר המופק מאותן ויברציות. הן התגבשות של חלקיקי חוויה לכדי ״ישות״, סוג אחד מני רבים של ״אני״. כדי שאותו אני יכיר את עצמו הוא צריך תהודה, שתאפשר רפלקציה.
אני בחיפוש מתמיד אחר דרכים לייצר תהודה שתאפשר רפלקציה ותנועה פנימית. צילום הוא בעיני אחת הדרכים היצירתיות שמאפשרות את זה. צילום עוסק בראיה, והחוויה הפנימית משפיעה על האופן שבו אנחנו רואים את הדברים, פנימה והחוצה. היא יוצרת נטייה לראות דברים מסוימים שמהדהדים אותה, יותר מאשר אחרים שאינם. זה תהליך טבעי שמתרחש מעצמו, אולי רוב הזמן…
נחשוב על אדם שחווה אבדן טרי ולפתע ער ״לאבדן שבסביבה״, לאנשים בעלי מבט עצוב או חלול, למבנים הרוסים או חסרים… האובייקטים בסביבה מהדהדים את התדר החווייתי שלו, וכמו-קוראים לו בשמו. פתאום קטנוע בודד במגרש חניה שומם מספר סיפור שנוגע לו ללב. הוא לא בהכרח עושה את הקישור בין הדברים, אבל הוא פוגש את התהודה הזאת ״מהסביבה החיצונית״ כבת קול מוכרת וחדשה בו-זמנית. היא מחברת אותו עמוק לתוך חוויית האבדן והבדידות אבל באופן קצת אחר. הוא בוחר, כמו שבחר בעבר, לשלוף את הטלפון ולצלם. לתפוס את הבדידות של הקטנוע הנטוש, את החלל הרחב של מגרש החניה, שפתאום מרגיש אין-סופי… ואולי הוא בכלל לא ממש יודע מה הוא מחפש לתפוס, אבל מרגיש שיש משהו שמבקש להיראות. בעודו מצלם, הוא שם לב כי למרות הכאב המוכר שהוא חש, הוא גם סקרן לגבי המפגש עם הסביבה. לאחר זמן מה הוא מרגיש רווי. התהודה שקטה ואולי גם הוא.
מאוחר יותר הוא יחזור לתמונות שצילם ויוכל לחוש שוב משהו מהתהודה שחש קודם לכן. גם הפעם יהיה משהו מוכר וחדש בו-זמנית. הוא יבחר את התמונות אשר מייצרות את התהודה החזקה ביותר ויצפה בהן כל אחת בנפרד, ובצירוף של כמה ביחד. הוא יחוש חמלה וצער כלפי הקטנוע הנטוש, ומועקה ופחד עמום מול רוחב הידיים של מגרש החניה. תוך כדי כך הוא ישים לב למחשבות או סיפור שנוצר, ואולי אפילו מידה של סיפוק ותחושת הצלחה.
מעבר לתיאור הציורי הזה, שאולי נשמע קצת אידאלי, התהליך שמתואר הוא לא נדיר והוא גם לא נחלתם של צלמים ואמנים בלבד. במהותו הוא די פשוט, ולא דורש הכנה מרובה או ידע בצילום. קצת כמו בתרגול מדיטציה או רישום אירועים בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי, גם כאן יש התכווננות והתבוננות. המצלמה זמינה ורק נותר לשלוף אותה ולצלם. גם אם אין תהודה ברורה, העין נמשכת לאן שהלב מורה. לפעמים החשיבה מערפלת את התהליך הזה, במיוחד אם היא מחפשת אחר תמונה טובה או מייצגת. כמו בתרגול מיינדפולנס, אפשר לתת למחשבות לנוע מעצמן בלי לנסות לנתח או לשלוט.
צילום ככלי חווייתי לחקר ומגע עם חלקי עצמי - צילום כפעילות מדיטטיבית מסתבר קיים לא מעט שנים, וכיום מכונה בשם Contemplative Photography. אחד המקורות של הפרקטיקה הזאת הוא צ׳ונגיאם טרונגפה, המורה הבודהיסטי הטיבטי. הוא פיתח תרגול ברוח הדהרמה בסיוע מצלמה, אותו כינה ״מיקסאנג״, עין טובה. אישית, אני מוצא שהתרגול הזה מאפשר להכיר מצבי עצמי באופן אינטימי וחווייתי, ובצידו תחושת הישג ויצרנות.
בתמונות: חלקי עצמי מהדהדים במרחב...
תגובות